אומרים שאי אפשר להניע שינוי ממקום של נוחות.
אזור הנוחות חסר השראה. ורק אני משקשקת כמו עלה נידף ברוח. חרדתית לא פחות, לפחות, כמו ברנרד מרקס.
כי מי מבטיח שיש חיים אחרי המוות?
האלגוריתם גאוני. ואני? אין לי שיטה.
אני התרגשתי מהעובדה שישנתי על שתי כריות בגיל 12.
כמו הגדולים. בוגרת החיים.
ובכן. מסתבר שעל טעויות משלמים. ואם עד עכשיו חייתי ללא חרטות - אז עכשיו. כל החיים שכבר מאחוריי - או שיהיו נצחון או ככל הנראה יהווו (נא להוסיף עוד כמה ו למען אפקט הדרמה) אנדרטה לטמטום היוהרה.
יוהרה. איזו מילה. אם יוהרה לא הייתה חטא אז אף אחד לא היה מכיר את החבר של סימון. דה בובאר.
ארבעה חודשים. זה כל מה שנשאר. ובהם - אגדל בשנה ואגיע למספר לא קשור. שלושים ושמונה.
אז. נראה לי שהשנה אני צריכה ללמוד ענווה מהיא.
לנשק את האפר בפה פתוח בתשוקה של קברן.
האמת. מגיע לי.
פתיתים יש רק במחבת.
או שתעשי את זה לבד. או שתמותי.
כנראה שתמותי.
ביי.
