לפני שנתיים. 8 במרץ 2022 בשעה 8:25
ראית אותך בתור בן התמותה שאתה.
במכנס קצר בחולצת טריקו והטרן אוף האולמטיבי - סנדלים.
בכל זאת התיישבתי עליך במושב האחורי, אמנם בהתלהבות פחותה. ועדיין. זה נכון שהפנטזיה הכי טובה היא התסריטים שאנחנו מריצים בראש. פעם היית נואש. סלחתי לך על הכל. גם על הסנדלים. היום, או שאתה לא נואש יותר או שאתה מתחמק כי אתה מפחד ממה שמו. בשורה התחתונה - זה לא משנה. שלחת לי תמונה של הרגליים שלך על החוף. פתאום החזרת אותי למראה הסנדלים. כשאתה לא חנוט בכפתורים וחליפה אתה נראה כמו כל גבר לבן זקן ושמן. ממוצע ולא מעורר השראה. וכאן חברים - עלינו להודות לנפלאות מיסוך המוח. האם כל מי שאנחנו חרמנים עליהם הם בעצם סתם אנשים שהמוח שלנו הפך אותם לאנשים מרטיטים מרטיבים ומחרמנים רק מעצם היותם?
אני מלורי וענווה היא עדיין רק מילה חסרת משמעות בשבילי. אז מתי, אלוהים?
