בזמן האחרון אני מרגישה את השנאה מתפרצת.
כיאה לאופן שבו גדלתי היא מתפרצת בעיקר בתוכי. בגבולות מאוד ברורים. בגלים מאוד מדודים. אבל היא שם. ובזמן האחרון אני לא יכולה שלא להבהל מנוכחות הזעם בקרבי.
הוא כמובן יוצא בכל מיני דרכים משונות אבל הוא בעיקר מופנה כלפי ההורים שלי. הם מבחינתם מייצרים הרבה הזדמנויות. כרגיל. ואני חמודה. מתעצבנת. בגבול הטעם הטוב.
אבל הכל בי מתהפך.
פעם כתבתי כאן שכשמסתערים עליך בבגרותך - זאת אף פעם לא הפעם הראשונה.
אתמול יצאתי לבלות וההורים שמרו על הילדים. פתאום טלפונים על גבי טלפונים. כשעניתי אבא שלי היה על הקו.
תקשיבי הבת שלך לא בסדר. ואיפשהו בין המשפט הזה למשפט הבא הוא איבד את האשתונות צרח וציווה עלי לחזור הביתה. שנים שהוא לא שאג עלי ככה. בלי רסן. ולרגע חזרתי לילדותי מול התפרצויות הזעם שלו. יש מצב שהאצתי את השתיה אחרי אותה שיחה.
שתי דקות אחרי הבן שלי כתב שהכל בסדר שאחותו סהכ עייפה ושהם הולכים לישון.
בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי ממלמלת. אני שונאת אותך. אני שונאת אותך. אני שונאת אתכם.
וכל הרגשות האלה שוחים בתחתית. ואני מלמעלה.
במסיונרית של החיים. אבל היי. אני לא בהכחשה יותר.
וגם. גיליתי שדינמיקה שמאוד עיצבנה אותי עם הגרוש היא אותה הדינמיקה שאני כל כך שונאת ביני לבין אמא ורק עכשיו הבנתי את זה כמו פטיש על הראש.
תמיד חשבתי שזה אבא שלי. גם הוא. אבל מולו הדינמיקות ברורות. והוא. פחות חשוב. רוב הכעס שלי מופנה לאימפוטנציה של אמא יקרה לי. שלא ברור לי בכלל מה תפקידה בכוח. סליחה. עד היום לא היה ברור לי. והיום ברור לי. אין לה תפקיד. היא מופעלת בשלט רחוק ע״י האלוהים שלה שמכתיב לה כיווני נשימה. אני רוצה להקיא.
תמיד. הכל. מתנקז. לשם. גם. אם. אנחנו. מסרבים. לראות.
אני פאקינג שונאת אתכם.
