עדכנתי את ההורים שלי בהחלטה להגיש מועמדות לבית ספר מאוד נחשב. זו הזדמנות מאוד מעניינת ואני חושבת שהמסגרת של בית הספר הזה תתאים לבן שלי כמו כפפה ליד.
אבל. ויש אבל גדול. צריך להתקבל. ואז. להתמודד עם כל העולם ואמא שלו בשאלות.
אותי פחות מטריד העניין הזה. למעשה. העניין הזה לא מטריד אותי בכלל. אבל אבא שלו כבר הרים גבה ואמר לי שהוא לא בעניין.
בחזרה לאבא שלי. שכמובן התרעם על ההחלטה להגיש מועמדות. ומיד ניגש לעבודת הכאפות הקדושה.
מה כל כך דחוף לך שהוא יתקבל לבית הספר הזה?
את יודעת, יש לו הרבה דברים לשפר. לבן שלך. מה גורם לך לחשוב שהוא יתקבל?
את רוצה שאמנה לך את הדברים שבהם הוא דרוש שיפור?
אם לבית הספר הזה מתקבלים רק ילדים מרקע מדהים. מה מיוחד בבן שלך? שגדל ללא אבא. שמגדלת אותו רק אמא.
את צריכה לטפל בכל הדברים שציינתי. בכל הדברים שהוא לא טוב בהם.
אני בתגובה.
אתה יודע שהוא בדיוק כמוך אבא.
כמוני?
תראי אותי. למשעי.
מה ההשוואה.
את עושה טעות.
איזה מזל יש לי. שאני דווקא כן גדלתי עם אבא. שהיה שם פיזית.
עם נוכחות רגשית של פאקינג חרגול.
המעודד הלאומי לאובדנות.
אני עדיין לא יודעת איך שרדתי את הילדות שלי.
עוד מעט ניגשת עם המסמכים הדרושים לבית הספר.
הוריי.
וגם, עפה על עצמי על המכתב שכתבתי לבית הספר.
אבל ממש. בפירוטכניקה של יום העצמאות.
וגם2 - שונאת את התספורת שלי.
