כמה אנשים הם בעצם הקורבנות של עצמם? קודם כל. לפני הכל. לפני שכל הדרמה מתחילה להפרם. פאק.
אני איפשהו בין החמלה לזעם. היגון גם הוא עולה על גדותיו.
אני מתארת לעצמי ילדה קטנה בערך בת חמש רצה כמו עכברוש במבוך. לא. מבוך מסודר מדי. היא רצה מצד לצד באמוק. כי אין לה ממש לאן לרוץ. אין. כמו כדור בפינגבול. משהו יורה אותה החוצה והיא על כל התמריצים למעלה למטה לצדדים. הבריחה.
סוף סוף אני מבינה את הכמיהה לעוגן. למגדל אור.
למכוון תנועה. למשהו שעשוי ממשהו יותר חזק מבטון.
סוף סוף אני מבינה את הזעם (מילה מתוקה למה שבאמת מתחולל בפנים).
סוף סוף אני מבינה את הרתיעה. הנסיגה. כשהיא נוגעת בי בלי כוונה. ואת הסלידה כשהיא מנסה לגעת בי בכוונה.
סוף סוף אני מבינה את הקנאה היוקדת. לא הקנאה בין מאהבים. קנאה של ילדה שלא משנה מה לא מצליחה להשיג את תשומת ליבה. או את ליבה.
קצת מרגיש לי עולב להכנס בעולב אבל אין לי אפשרות אחרת להוכיח את עצמי לעצמי. אני חייבת להודות שההגנה היחידה שהייתה לי הייתה השתיקה. חתכים הקאות. והכי - ההגנה הכי מסוכנת שיכולתי למצא לעצמי בחסות. כמו בכלא. תגן עלי ואני אשלם לך.
מה כל זה משנה בכלל.
אני לא יכולה לשנות שום דבר שקרה.
גם לא יכולה שדברים יהיו אחרת.
אני רוצה להכנס למיטה ולא לצאת ממנה במשך שנה.
אבל גם את זה אני לא יכולה.
מגעיל לי בלב.
וגם.
נמאס לי מעצמי.
ביי
