ביולי.
שלום.
אני לא מרוצה מהחיים שלי.
אני לא מרוצה מעצמי.
עוברות בי מחשבות על בריחה. איך אני נעלמת
לשלושה ימים (שלמים) וישנה. ובוכה. ומתאבלת. ל ב ד.
ואז. אני נזכרת שההליכון נשבר. ויוצאת לעשות קילומטרים בחוץ.
שמה אוזניות ומרשה לעצמי לבכות בקול רם. כן כן, בקולי קולות בזמן שאני מקשיבה למוזיקה בשפה שאני לא מבינה.
הרגשות לוקחים אותי לכזה סיבוב. ועוברת בי המחשבה -
ומה יקרה אם יפגע בי איזה רכב בצומת וישבית אותי סוף סוף. לצמיתות. ממשיכה דרך הדמעות. ועוד טקסט. ועוד טקסט. תשתפי. למה את לא מדברת. ובדיוק בגלל זה אני בוכה.
הנכות הרגשית הזאת. תכלס. אני לא מבינה איזה עניין אנשים מוצאים בחיים. במיוחד כשמתבגרים. יש מצב שאני בעיצומה של התמוטטות עצבים. יש לגמרי מצב.
וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו - הוא סקס דוחה ומזדמן עם איזה בהמה בלתי מתחשבת. מרגיעה את עצמי. שדי. אני כבר לא עושה את זה. ובכלל. אני פורשת מאנשים. פיזית. בטח שרגשית. מגיעה הביתה. מתיישבת בפינה בחוץ. שלא יבואו אלי. שלא ידברו איתי. יושבת בשקט בפינה. מקשיבה לרוח. בדיוק כמו כשהייתי ילדה. מה שעצוב הוא שממש שום דבר לא השתנה. אז מה שווים כל החיים המזדיינים האלה?
אני ממש לא טובה בהם.
