אני לא בטוחה מאיפה להתחיל.
אולי קצת עובדות בשטח.
אני הפוכה לגמרי. השבועות האחרונים טלטלו את הקיום שלי בכל מובן אפשרי.
ושוב פעם הרגשתי איך כל הדם מתרוקן מהגוף ואיך מבחורה חמודה וחייכנית הפכתי לזומבי מהלך.
ושוב המרפסת. ושוב הדמעות. ושוב אני לא עונה לאף אחד. שיכעסו. שיתדנפו. ביי ביי. אני מאחורי מיליון ואחת חומות ולא מעניין אותי שום דבר. ככה קורה לי כשמפרקים את העוגיה ומגיעים לבפנוכו. אוח. העוגיה. איזה מילוי חם ושורף. כמו הלבה. אני משפשפת את עין ימין. הצנוריות הקטנות שוב פעם נחסמו. כי מאפס דמעות עברתי למפלים. שפשופים. והנה העין נפוחה וכואבת. הצינורית חסומה. כמה אירוני.
אני מנסה שלא כמו פעם, כן לנסות לתקשר מהיקום המקביל אבל נתקלת בחוסר הבנה משווע. אולי אני לא יודעת להסביר את עצמי. ואולי אין באמת מישהו שיכול להבין את מה שאני מנסה להסביר. ככה או ככה - זה מוביל לוויתור מצידי. להתכווצות הרגילה. לנסיגה עמוקה לתוך עצמי. מה שגורם לקושי לגדול למיימדים מייאשים במיוחד. הכל צף. מציף. וכל הקלישאות לא עוזרות.
אני רצה יחפה ביער חשוך. המוח מנסה לחשב מסלול והגוף אחריו. אני פונה ימינה במחשבה ששם אמצא מענה, ישועה, רוך, אהבה, הבנה ואז נזכרת - שלא. אין. לא היה. לא נברא. הכל היה הזיה אחת גדולה. אני פונה שמאלה, באותה מחשבה. ואז, באותו בום לאמצע הקיום - נתקלת בקיר. בטון. בחישוב מהיר - זו רק אני והיער. והחושך. ואיך אני לבד?
גם בטיפול, זה היה מוטיב חוזר. איך אני אסתדר לבד? איך אני עושה הכל לבד? למה הכל לבד?
איזה מזל שהכל בא בטיפטופים. כי אם הייתי צריכה להתמודד עם כל מה שהתגלה לי בחמש השנים האחרונות בבת אחת כנראה שהייתי פשוט מתה. מצער. מעצבות. אני מבינה לחלוטין למה הגוף והמוח מחזיקים אותנו במעמד הכחשה תמידי. מנגון הגנה.
או כמו שהאמרה הולכת - ignorance is bliss.
אני לא בטוחה מה עשות עם המידע שבידי.
אני רק יודעת שהכל יוצא ממני. כל הכעס. כל הזעם. כל השנאה.
אני עומדת מול עצמי כמו אף פעם.
סיר הלחץ שכתבתי עליו במשך השנים. הסיר שעליו ישבתי. הסיר סוף סוף בעבע כל כך. העיף אותי קיבינימט.
אין יותר לשבת על הסיר. והכל אירוני. והכל נכון. והכל בדיוק בזמן. והכל כל כך קשה וכל כך כואב שאין לי מושג מה לעשות.
פרקתי את עצמי לגורמים. את האטומים שלי פרקתי. ואז עוד. הגעתי למקור הכאב. הצער. הכעס. הגעתי למקור הרגשות.
ואיכשהו. זה לא גורם לי להרגיש יותר טוב. להיפך.
אני לא רוצה להרגיש ככה יותר לעולם. והפתרון שלי פשוט. אני לא רוצה שום דבר. כלום. אני רוצה להתקפל בעצמי. לבד. בשקט.
ללכת למות באיזו פינה. אני לא באמת רוצה לדעת את החושך שלי.
הפסקה. סיגריה. מים. מרפסת.