חזרתי.
אליס אומרת, בספר הראשון שלה, שאנחנו לא יכולים לראות את המציאות שלנו כמו שהיא בגלל שאנחנו מנסים לגונן על עצמנו.
כי אם נדע את המציאות כמו שהיא - נמות. מצער. מיגון. מעצבות. בהתחלה אין לזה שום הגיון. כי כל מה שאנחנו רואים זה את המציאות שיצרנו לעצמנו. את כל הסיפורים שסיפרנו לעצמנו. את הנרטיב שהמצאנו בשביל שנוכל לשרוד. לרוב, אנחנו דבקים בנרטיב הזה כל כך כי כל סטיה ממנו מכאיבה לנו עד אין סוף. אפילו אם אנחנו לא מבינים למה. אז כל הריק הזה. עמוק בפנים. אנחנו מכסים אותו במציאות שיצרנו לעצמנו. שקרים סופם לצאת לאור. וככה כל פעם כשהאמת מנסה לצאת אנחנו מוצאים עוד ועוד אפשרויות לכסות אותה. בעוד שקרים בעוד מילים. בעוד אנשים. לפעמים עד הסוף המר.
לפני ארבע שנים עמדתי על המרפסת ביאוש מוחלט. היו לי שתי אפשרויות. או למות. או לשנות. כי לא יכולתי להמשיך לחיות את החיים כמו שהם. אמרתי לעצמי - שאני לא רוצה יותר שידורים חוזרים. בדרך כלל ההצהרה הזאת מתחילה דווקא בבחירת בני הזוג.
אמרתי לעצמי שאני לא רוצה עוד שידור חוזר של בני זוג. כולם ככולם היו אותו דבר. רק בשינוי האנשים. התוכן היה זהה לחלוטין.
אז אמרתי שזהו. זה פשוט לא יחזור על עצמו שוב. ויהי מה.
מבלי להבין אז, שהכל החיים שלנו (שלי) הם שידור חוזר אחד גדול. של הילדות.
המוטיבים כולם חוזרים על עצמם בכל קשר אפשרי אבל בעיקר בקשרים הרומנטים. שם זה המופע הכי גדול.
בן אדם לא ממש צריך לזכור את הילדות שלו. רק להסתכל על החיים שלו ברגע הזה. הכל שם. עבודה, חברים (בין אם יש ובין אם אין), ילדים, בני זוג. ה כ ל שם. בריפיט קריפי. צריך רק לשים לב. כל התשובות שם.
לכולנו יש נקודת מפנה בחיים שבה הכל כביכול התחיל להתדרדר. בדרך כלל זה מתחיל כשכבר יש לנו קישורי שפה. כשאנחנו יכולים להמציא סיפור ולהלביש עליו את הרגשות שלנו. שלי התחיל בגיל שש. ובסיפור שלי - שם החיים הפכו מדבש לתהום יאוש. או לפחות ככה סיפרתי לעצמי.
פאסט פארווארד - ב 2020 התחילתי קורס של שנה עם הרופא שאני מעריצה. שנה שלמה של חפירות שבועיות בעצמי. אפילו יותר מהרגיל. אם בכלל ניתן לתאר דבר כזה. מכל מקום, אחד הדברים שהוא מלמד את התלמידים שלו הוא שכל מה שאי פעם קרה לנו, שכל הטראומות שאנחנו חווים בריפיט ועליהן סובבים כל החיים שלנו, מתחילות בילדות. בבית. ואם אפשר לצמצם את זה אז מחפשים איפשהו בין הלידה לגיל שש. ואם מתאמצים ממש ומבינים איך הכל עובד אז מרגע ההתעברות עד גיל שלוש.
קשה מאוד להבין את התאוריה הזו. בעיקר מכיוון שאנחנו לא זוכרים שום דבר מהינקות. וברגע שאנחנו מתחילים "לזכור" אנחנו לא זוכרים את הדברים כמו שהם. אנחנו זוכרים את הפרוש שלנו של מה שקרה (או לא קרה). בכל מקרה - יש לו סרטונים משעשים ביוטיוב. זה הולך ככה, הוא בוחר אנשים אקראים מהקהל שחושבים שהייתה להם ילדות מוצלחת ותוך שתיים שלוש דקות הוא מוכיח להם איך הילדות המוצלחת שלהם הייתה פרי המצאתם. מנגון הגנה. ותו לא. בכל מקרה הם בסמינר שלו. שזה לכשעצמו - הוכחה לכך שהם סובלים. משעשע לצפות בזה. זה פחות משעשע כשכל הסיפורים שסיפרנו לעצמנו מתפוררים אחד אחרי השני (מזל לפחות שזה קורה ל א ט) ואנחנו נשארים עם האמת המרה.
יש כמה רמות קושי להתפכחות הכואבת הזו. שאגב, התהליך שלה הוא התפכחות שהופכת לאבל. מה הכוונה? שאחרי כל הבנה יש אבל על איך שהיינו רוצים שהדברים יהיו ועל איך שחלמנו שדברים יהיו ועל איך שניסינו שהדברים יהיו - ועל איך שהם מעולם לא היו. ולא יהיו. כי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.
אנחנו מתחילים בהווה. שבו אנחנו בוגרים. ופחות או יותר יכולים להתמודד עם ההבנה על איך שהדברים עכשיו.
לדוגמא - אין לנו יחסים טובים עם ההורים ו/או המשפחה. אבל כרגע אנחנו בוגרים. אנחנו יכולים לטרוק את הדלת למשל. להתנתק. לקבוע איך היחסים יראו. בתנאים שלנו. וכו. יש לנו דרכים להתמודד. זה כואב אבל פחות. כי יש נו דרכים להתמודד.
השלב השני- מחזיר אותנו לתקופה שבה גרנו בבית. בתור בוגרים. אולי מרדנו. אולי לא. אבל היינו בדרגת קרבה שבה יכולנו לחשוב על עתיד על בריחה. עדיין קשה אבל עם דרך מילוט.
השלב הרביעי הולך יותר אחורה. גיל הבגרות. גיל קשה ומבלבל לכעשצמו. להוסיף על זה את ההבנה של איך הדברים היו באמת - מתחיל להרגיש מחניק. כי בגיל הזה לא ידענו איך ומתי אם בכלל נצליח לברוח מהגהינום.
הערה - נישואים וילדים הם טריגר עצום בגלל שהם בעצם מנגישים לנו את הדינמיקה המשפחתית הגרעינית בצורה מאוד מיוחדת. מזוויות מאוד מיוחדות. הכל שם. הכל חוזר על עצמו.
למי שמוכן הכל פרוס לפנינו.
השלב החמישי - השלב שאנחנו הכי לא רוצים להאמין בו. שהכי קשה להיות מולו.
מול עצמנו בתור ילדים חסרי ישע. לראות את המציאות כמו שהיא הייתה באמת. ולא כמו שסיפרנו לעצמנו (בתור הגנה).
כל גילוי בכל שלב מוביל לאבל. קשה.
ךעיבוד המציאות מחדש. הפעם - כמו שהיא הייתה. באמת.
ולא כמו שסידרנו אותה לעצמנו. לא כמו שהלבשנו אותה וגידנרנו אותה.
ההבנה על איך הדברים היו באמת, עוד לפני שהייתה לנו שפה עוד לפני שהייתה לנו יכולת הבנה ומניפולציה מוחית ורגשית מובילים אותנו למציאות שלנו היום. שהיא איך לא - פועל יוצא וישיר של מה שהדחקנו.
בקיצור. שמורגסבורגס אחד גדול. אז לכל מי שתהה למה אני בדיכאון - אני לא בדיכאון. זאת אומרת, אני בדיכאון אבל אבל לא סתם בדיכאון. אני באבל.
סוף סוף ראיתי את עצמי. ראיתי לעצמי. וקשה לי מאוד ההבנה שך המציאות כמו שהיא הייתה. כי היא הייתה קשה.
מאוד. יקח לי זמן להתאפס על עצמי. או אני בכלל לא יודעת מה קורה אחרי הבנה שכזאת. מה קורה? מתאדיים? מתים? נכנסים לדיכאון קליני? הופכים לאנשים מוארים?
כל זאת ועוד.
בהצלחה לכולנו.
רות.
פאקינג.
עבור.
