בזמן האחרון העולם שלי מתחלק לשניים.
אולי בגלל שהטראומה נהייתה ברורה ושקופה (לי).
אני יכולה לשבת לכתוב רשימה מי נכנס לצד של הטראומה - אבל אז יותר מדי אנשים יתרעמו.
אז מי בכל זאת נכנס לצד ״הנורמלי״ של הרשימה?
לא האנשים הנורמליים. כאלה, אין.
אז מי בכל זאת? כאלה שלא מתכחשים לדגנרטיות שלהם ולא רוצים לחיות על פיה. ועל כן, עוברים תהליכים (כן בלשון רבים) על מנת ״לעבור״ בתור נורמליים. כאלה שמבינים, שהחרא שלו הם האמינו וסגדו במשך שנים - שירת את ההשרדות שלהם ותו לא. ועכשיו הם רוצים לחיות. ולהיות. כאחד האדם. להתעלות.
ויש כאלה שלעולם לא רוצים להפסיק לסגוד לאלוהי הכאב וההכחשה. האמת. שאני מבינה. ממש.
ואיפה אני נופלת?
אני בקטגוריה השלישית.
אני ההיבריד הביוני בין שניהם.
אני משקיפה. צופה. וכמובן בסוף גם מתה.
😀
ובכלל. למה התחלתי לכתוב את הפוסט הזה.
הכרתי מישהו. שעל פניו. מוש. הכרתיו קצת יותר. ויש לי בחילה. פיזית. ונפשית. תודה לאלוהי השכל שהתפתח ולו במקצת וגרם לי להבין שזה בוֹר טובעני. אמאל’ה.
