אין לי כוח לקריין את עצמי.
אני מתכנסת לכונכיה וששששששששש.
אני הופכת את החיים שלי לקשים שלא לצורך.
ומתי בעצם יש צורך בחיים קשים?
ובין לבין. יש התחייבויות שהסכמתי להן כשרוחי נחה עלי.
פרחים. שמפניה. וורדי. זו רק אני או שהמנצחים נהיים יותר ויותר צעירים? יותר רזים? אחד המקצועות הכי נוירוטים שיש.
רק אני מסתכלת על המנצח בסיבובים של וורדי ותוהה איך הוא נראה כשהוא יושב בשירותים, חשוף ברכיים, מתאמץ להתיש את החרא לתוך פי הטבעת?
ולא בכדי. הדייט הבא שלי היה עם מנצח (אחר). שטוען על עצמו שהוא אפילו קינקי. קינקי על מי? קניתי לך קפה ולא התביישת להזמין מאפה. ישבת מולי שלוש שעות. מבוהל. מפוחד. באיבוד טוטאלי. מגרד את האקזמה מעל הגבה הימנית בחרדה ניכרת. בכל מקרה. לא שהייתה מטרה לדייט הזה. רציתי לחטט לו במוח. אני תמיד בהשתאות בכל מה שקשור למוזיקה קלאסית. אבל כמו בכל מקצוע. הכשרון הוא בשוליים ולא בחיילי האמצע הטובים.
אז זהו. אני די בהשרדות. הכל הפוך. שום דבר לא מרגיש טוב.
אני מכבה שריפות. רצה מכאן. לשם. משם לעזאזל.
אני אפילו עושה את זה בחן. בחסד. וברחמים.
הטרחתי את עצמי לפגישה. באיחור. אבל. נו. הגעתי. נכחתי.
דיברתי. הכרתי אנשים מעניינים. ושוב המשקל הזה.
בדיוק כשחשבתי שאין לנו סיכוי, הקשבתי לאחרים והבנתי שיש לנו לאן להתקדם ולהתפתח. יש בנו עניין (ציבורי) והרבה תמיכה אם רק נדע לנתב את עצמנו נכון.
ואיכשהו גם אתה התפלקת לתוך ההוריקן הזה.
אני חושבת שאני צריכה לעבד אותך. עוד.
עוד. וכבר כל כך נמאס לי.
ומתישהו החיים האלה, יהיה בהם חסד או רק בלבול ושנאה עצמית יוקדת? לא ברור לי. והתקווה היא בהכרח רק המנון לאומי. את ההמנון הפרטי - אכל הכלב שאין לי.
ואיך הנובמבר שלכם?
