לפעמים אני תוהה אם המוח של כולם עושה את הקישורים שהמוח שלי עושה. לא בהתלהבות. אני תוהה בסקרנות.
זה כנראה פאק ביצור. המוח שלי הוא המתנה הכי גדולה שלי וגם המכשלה הכי מפוארת.
כמו כל יצור בעל תודעה אני תוהה. לגבי הכל. אולי קצת יותר באובססיביות. אבל אין לי יכולת שליטה על זה.
אחת השאלות שאני שואלת את עצמי לעייפה - ילדים. למה?
ויש לי הרבה תשובות. מתוחכמות אפילו. כאלה שמניחות את דעתי. וכאלה שפחות.
האם מישהו אי פעם מוכן להיות הורה?
לדעתי לא. ולכל המתחכמים שעשו ילדים בגיל מאוחר כשכביכול יש להם חוכמה בינה וכסף - תחסכו ממני את מניות האושר. אתם עדיין מתחילים בנקודת האפס. שום דבר לא מכין אותנו להורות טובה ומיטיבה יותר. דבר מלבד עבודה עצמית עמוקה וחולנית. וזה לרוב (אם בכלל) קורה בעזרת הילדים.
הם הזרז.
השאלה האחרת שלי ואני שואלת אותה הרבה - האם כל מי שהורה מוטב לו וטוב לו שהוא כזה? התשובה שלי היא לא. ובה אני כוללת את עצמי. כשאני חושבת על מי לא היה צריך להיות הורה. אני כוללת את עצמי. ואז גם את כל מי שאני מכירה. כולל כולם ללא יוצאי דופן.
מה שמביא אותי למסקנה - שאת הים הזה חוצים. או מנסים לחצות אנשים אמיצים. רובנו ללא שום כלים בסירה מחוררת בתנאים לא תנאים מצפן? ממש לא.
כל דור. בתקווה. יוצא גרסא יותר מדוללת של הוריו ומגרעותיהם. וגם זה. לא בהכרח. אבל אני מכירה באפשרות הזאת. כמה קשה שלא תהיי.
ובעוד אני מתקשה עם השניים שיש לי. מה זה מתקשה. מתאבדת בגידולם. נראה לי שאני במשבר גיל הביציות.
עוברת בי במחשבה הפסיכית שאני עדיין יכולה.
אני חושבת שזה טבעי. בקטע אבולוציוני. לא בקטע רציונלי.
כי אני צריכה עוד ילד כמו חור בראש. והחורים שיש לי בראש מהשניים - טרם התאחו. הם אפילו תכף נפגשים ואז החייזרים יוכלו לטעון שאני אחת משלהם.
בכל מקרה. התכונה הזו, של בני האדם, להתרבות. לשכפל את עצמם באיזה feat מגלומניה - הינה רציונלית למדי.
אין כאן פאנץ ליין.
וגם אני היחידה שמאוהבת ברפי רשף?
