נו. כמאמר הקלישאה. וכו. וכו. וכו.
אז העברתי השוואה בין השניים שהכי טמטמו אותי כאישה. שגרמו לי לאבד את הצפון וכמעט בטוח שהייתי רוצחת כמה מחברי משפחה למענם. ושכחתי להוסיף דבר אחד. שכמעט בטוח שהיה העיקרי. שגרם לרמת טמטום שאין כמותה.
ובכן. מה שפספסתי, או שבעיקר לא רציתי להודות בו מול עצמי. כי למה. הוא העובדה שחשבתי ששניהם היו מאתיים ליגות מעליי. ושלא יכולתי להאמין בכלל שמישהו כזה יכול אי פעם לירוק לכיוון שלי. והם. לא רק ירקו. טוב. בעיקר ירקו.
מה לא עשיתי. כמו כלבה קטנה נחותה פצועה ושבורה.
והם עדיין לא רצו בי. לא כמו שאני רציתי בהם.
ותמיד הערגה הזו ברקע למשהו בלתי מושג.
זה באמת לא הם. זה מה שהם ייצגו. הדבר הבלתי מושג הזה. הטוב. המהמם. וכאמור, זו הייתה רק התפיסה שלי ולא
המציאות. במציאות הם אנשים רגילים למדי ואפילו כאלה שאם לא היו נתפסים בעיני כבלתי מושגים בעליל כי. אני פוסלת אותם על הכל. פשוט הכל.
אז הנה. אני חושבת שאני מכוערת. או במילים יותר רכות - אני לא חושבת שאני יפה. זו התפיסה שלי את עצמי.
והם, היו, בתפיסה שלי - האנשים הכי יפים שראיתי מימיי.
ולא רק יפים. כמובן שגם מאוד מוצלחים, טוסטסטרון מהלך.
פסגת העולם. שהעולב הזו - לא מגיעה לה כלום ממנה.
למרות שכשאני חושבת על זה, כל בני הזוג שלי היו כאלה. בלי יוצא מהכלל. אולי אני לא כזאת מכוערת כמו שאני מרגישה.
אבל האופציה הזאת בכלל לא רלוונטית עבורי.
כשאני חושבת על עצמי אני בכלל לא רואה בן אדם שמגיע לו לנשום. שלא נדבר על האדרה או אהבה עצמית או כל מיני שיקויים ניי איג׳ים כאלה ואחרים.
ולנושא אחר.
היום לפרופסורית היה breakthrough איתי. או שאולי לי איתה? אחרי שהתעלמתי ממנה במשך כמה שבועות והיא הבינה מהר מאוד שזה בגלל השיחה שקיימנו, שבה היא דיברה ואני - כהרגלי - בכיתי. היום סוף סוף פציתי את פי בכיתה והיא ניגשה אלי בסוף השיעור ואמרה - ההערה שלך לגבי המטופל הייתה גאונית. אני שמחה לשמוע אותך משתתפת בכיתה.
ניכר. שהייתי במחשבותיה.
וגם. לפעמים אני מתבאסת על עצמי. על התגובות שלי.
אבל בעיקר, אני מנסה לעמוד מאחורי עצמי. בגאווה.
כי אהבה - לא בבית ספרנו.
וגם. מי חוזר איתי בתשובה?
