שאני יכולה לתלוש לאנשים את הראש.
ואז ברגרסיה של מאית השניה אני הופכת לילדה מתוקה בת שלוש, עם קול קטן ומשיכות כתפיים בתור תשובה.
מניחה שלא רק אצלי ככה. אבל אותי אישית - המעברים החדים האלה מדהימים. וגם מפחידים לפעמים.
כי אני - לא באמת הלכתי לאנשהו. אני אני, הפסיכית המחושבת הקרה. זאת שתמיד שמה לב להכל בלי יוצא מהכלל, מכניסה את כל המידע לשכלולים אין סוף. אני. תמיד שם.
גם אם נראה שלא.
למקרה שחשבתם שאני פסיכופטית עם קבלות. צדקתם.
אני אוטיסטית עם קבלות. אבל משום מה אף פעם לא עניין אותי להתחבא מאחורי זה או להצטדק מאחורי זה. או כמו שאמרתי לפסיכולוגית שניה לפני שהיא הקלידה את האבחנה - אני לא מעוניינת בדו״ח שלך. אני לא רוצה לשנוא את עצמי בשם אידאל אינטלקטואלי. רוצה את הכל בדרכי שלי.
היא עד היום לא מבינה למה ישבתי אצלה במשרד חודשים, בכיתי. דממתי. אכלתי סרטים. ראיינה את כל המשפחה שלי. קיבלה ממני ים כסף ובסוף אמרתי לה. עזבי. לא צריך. והלכתי.
כי אם כבר סייקו. אז. עד הסוף. רות. עבור. שלום. להתראות.
