יש מישהו חדש שאני רוצה לקרא את כל הספרים שלו. את כולם כולל כולם. אני לגמרי מתרגשת ממנו ומהעבודה שלו.
אחד הדברים שהוא כותב עליו בפירוט הוא הפנטזיה. לא בתור פנטזיה מינית אלא בכלל בתור עולם שאנחנו חיים בו. לרוב.
אני חיה בעולם הפנטזיה כמעט מאה אחוז מהזמן.
אני מודעת לעניין. ועדיין לא מצליחה שלא להיות שם.
זה מנגנון הגנה שילד יוצר לעצמו. מציאות אלטרנטיבית כנגד המציאות שלו. כי שם הרבה יותר טוב ושם הרבה יותר נעים. ושם כמובן - שום דבר ואף אחד אינו מציאותי. אף פעם. ובכלל זה מושלם - כי אין לזה סוף. אבל גם אין לזה תכלית.
ההתמכרות לפנטזיה מאוד קשה. כי ברגע שמתחילים לחיות ככה את החיים, כמו כל מנגנון הגנה שעושה את עבודתו נאמנה ברגע שצריך אותו - הוא קובר אותנו בהמשך. כי אנחנו משתמשים בו לעייפה. כשכבר בכלל לא צריך. אבל ההרגל.
מפה לשם. גם ללכת לאיבוד צריך לדעת.
