משהו מכה בי. לא חושבת שזה קשור לבדיקה מחר.
זה מרגיש כאילו מישהו שתה ים של סיבים ועכשיו החיים שלי פשוט רוצים לצאת. לרוץ. להשתלשל.
הפקק - אוטוטו.
לא סיפרתי לאף אחד. לא בגלל שזה סוד. פשוט לא סיפרתי.
לא יצא. וזה קצת מציק לי. שאני כהרגלי - מול עצמי.
ואמנם. לא באמת יש ממה לפחד. מתגנבות המחשבות.
שאולי ימצאו משהו שבכלל לא מחפשים. ככה. בדרך אגב. היו מקרים מעולם.
אני מבזבזת כסף שלא כהרגלי. כי. למה לא? נמאס לי להיות ״טובה״ וחסכנית. למה אני חוסכת? יש מצב שעוד רגע הכל.
רק המחשבה על הסוף קצת מקלקלת את פנטזיית הזמן.
שיש לנו את כל הזמן שבעולם. ובמיוחד לדחיינית שכמוני - החיים באיזה הולד. כל הזמן. אולי נמאס לי. אולי נמאס לי לשבת. לחכות. להיות ״בסדר״. אולי בא לי ללכת לעזאזל בסלסלת יד (זה ממש לא מתרגם טוב 😂).
בכל מקרה. אני רוצה כבר להיות מאחורי זה.
אני. רוצה. כבר. להיות.
