היה נדמה שכולם באו עם מלווה ורק אני ישבתי לבד.
האמת. שהיה מפחיד. והיו רגעים שבהם פחדתי מאוד.
אבל הכל אצלי תרגיל בהשרדות. להוריד דופק. כאילו שום דבר לא קורה.
פגשה אותי טכנאית מקסימה. גרמה לי להרגיש נינוחה.
המחט נכנסה לזרוע בחצי שניה. אפילו שכבר דקרו אותי שם בבוקר. הרגשתי שהיא הייתה כמו האמא שתמיד רציתי שתהיה לי. הרגשתי שהיא דאגה לי.
היא התעקשה שאעצום את העיניים בעודה לוחצת על הכפתור. הגוף נכנס לתוך המכונה.
התחלתי לספור. אבל באיזשהו שלב הפסקתי. הרעשים היו חזקים מדי. אבל איכשהו נכנסתי למצב מדיטטיבי והרפתי. מהכל.
דמיינתי שהעיניים שלי דבוקות ושגם אם ארצה אני לא יכולה לפקוח אותן. וככה שכבתי במשך שלושים דקות. דום. הרגשתי כמו הילדה הקטנה שהייתי. שקטה. ללא תזוזה. כמו פסל. לקראת הסוף הרגשתי שאני הולכת להתעטש. אמא.
בסוף הצלחתי לנשום וזה עבר. כמה התעטשתי אחכ בחדר הלבשה.
סיימתי. התלבשתי. הלכתי לטייל בבית החולים. נכנסתי לחנות מתנות, קניתי לעצמי מתנות ☺️
הרבה ספרים. הרבה. ספרים. קניתי לעצמי סושי.
חזרתי הביתה. אירגנתי את הסלון שלי. יש לי סלון מגניב.
אני לא מאמינה שהוא שלי.
ישבתי בו. אכלתי. צפיתי בטלוויזיה. בכיתי. אני נופלת מצוּק.
לא משהו מוזר. לקראת מחזור.
זהו. זה.
