כנסיות תמיד עושות לי חשק להזדווג כמו בת של זונה.
הקונצרט היה מושלם. כהרגלו אסף אותי. הביא פרחים משגעים שכיסו את כל הבית בארומה של גינה בווינה.
כהרגלי. איחרתי לא נתתי לו לעלות הביתה. ככה.
פתח את הדלת לרכב. הסיע. הוריד את המעיל במסעדה. משך את הכיסא. זכר את כל מה שאני אוהבת. הזמין. צדפות. שמפניה. סטייק. וויסקי.
שלא ישתמע שאני כלבה. זאת אומרת. אנוכי.
אבל אני כלבה שמעריכה. הוא באמת חמוד. ממש.
ונורא משתדל. תמיד. הבאתי לו מתנה. עמלתי על כרטיס ברכה. הוא קצת לא ציפה מכלבה כמוני לגילוי הערכה שכזה.
כל הזמן הזה אני שולחת תמונות של ציצי לאבוש. מתחננת שיגמור בתוכי כי אני כבר בטרפת.
אני באמת לא יודעת למה אני מתלוננת על החיים שלי.
ואם לא מספיק אז הרופא מצרפת כתב לי שהוא חתם הסכם עבודה בבית חולים לא רחוק ממני והוא מגיע באפריל.
יום ההולדת שלי. ובא לי פשוט להסניף אותו. לזיין אותו. לטפל בו. כי משהו שם כל כך חולני שהוא מוכר. וממכר. והוא יודע את זה. ואני ממש לא מסתירה את זה. לא מעצמי. ולא ממנו.
טוב. עיניים. עייפות. אני לא יודעת על מי לפנטז. טוב. על הרופא. פאק.
