כבר תכננתי שהיום יהיה הטיפול האחרון עם המטפל.
בפעמים האחרונות שנפגשנו - בעצם בכל הפעמים שנפגשנו. נכנסתי בסערה והתחלתי לקשקש בלי הפסקה. על דברים פחות רלוונטיים. בין לבין הוא שאל אותי שאלות והתחיל למלא עלי פרטים. היום החלטתי שאני נכנסת בשקט. בלי צילצולים בלי מחולות. נכנסתי רגוע. גמורה מעייפות. הוא מייד שאל אם אני בסדר. כי. לכבוד מה השקט. תחמנו את זה לעייפות. ואני רק רציתי לראות מה יעלה בטיפול היום בלי שאני אקשקש בלי סוף. אני מודעת לרוב הדברים שעולים בטיפול. זאת אומרת, הוא לא מנחית עלי דברים שלא שמעתי,שקלתי, עבדתי עליהם בעבר. יחד עם זאת. יש דברים, שאני יודעת. ותמיד ידעתי. אבל לא מוכנה/רוצה להתמודד איתם. ביני לבין עצמי. אז היום עלינו ביחד על היבלת הכי כואבת שלי. על הפצצה שמתפרקת לאינסוף חלקיקים ופוצעת אותי בלי סוף. אז פעם היה לה רק זנב. למפלצת הזאת. היום יש לה גם ראש. ראשים.
אני לא יודעת אם אני יכולה.
