מציק לי בהכל הוא התקווה. כי היאוש באמת יותר נוח.
מה לעשות שלא התחווט לי המוח לברירת מחדל - האפּי.
מי אתם אנשים שמחים. כי.
זו לא קריאה לעזרה. אלה ההורמונים שדופקים אותי קצת. ושוב פעם ילדה חולה כי לא הספיקה לנו שפעת פעמיים בשישה שבועות. אנחנו צריכים עוד חולי. עוד ימים בבית.
אני פאקינג שונאת אנשים. דווקא כשאני מחליטה ללכת למיטה מוקדם - הילד מוזמן למסיבת בר מצווה. לכי תגידי לו לא. אבל צריך להסיע. צריך להחזיר (מאוחר). בבית ילדה חולה. את עדיין משתעלת משפעת מספר 2 ואם לא מספיק כל האושר הזה - גם חוזרת ללימודים. לא יכולה לראות אנשים. הולך להיות פאקינג דוחה. לפחות יש מרצים אחרים. אלוהים. איך אני עדיין משתעלת. איך. בכל מקרה. אני עייפה. רוצה לישון. רק לישון. ואולי לחלום על איך זה מרגיש כשמתים. ואין שום התחייבויות או דברים שדורשים טיפול או אנשים קטנים ו/או גדולים שתלויים בך. ומאות המיילים שטרם קראת. ומסמכים שטרם חתמת עליהם. והאנשים שטרם חזרת אליהם. וצריך ממש.
ואולי סתם בא לי להקיא מעצמי כי דיברתי עם מה שמו כל הלילה שהחליט לקחת פטריות ואיכשהו הזמין אותי לבלות איתו בפון בזמן ש. אני סוטה מהעניין. מה שמחליא אותי היא הפגיעות שקיימת בשיחות שלנו. אני פשוט רוצה לספר לו הכל. ואז מצטערת. ואז תוהה. כמה הוא טוב בליטופים? סתם ליטופים שלא מובילים לסקס. כי איפה להכניס סקס בכזאת אינטימיות.
גוֹד. שמישהו יעצור אותי. אני לא יכולה לחסום את כל העולם כל הזמן. יאללה. הולכת לעשות box breathing.
את פאקינג יכולה. המוח ירגע. מתישהו. פאק.
