אני לא יודעת שוּם דבר. מי אני מה אני ולאן אני הולכת.
אני בעיקר גוּש רגשות שמתפרק עוֹד קצת עם כל צעד.
הרבה דברים קורים. המון. מלא. ואני בתוֹך כל זה.
הוואטסאפ שלי תפס גוון חיובי ונעים אחרי החסימות, המחיקות והמיונים לארכיון. הגלילה התקצרה לאורך נסבל וכל מי ששם - שם על אמת ולא בחזקת הבטחה או פוטנציאל ש. אני לא רוצה להכנס עם עצמי למערבוֹלת כי אני לא אצא משם. רק אוסיף ואומר. בשביל עצמי בעיקר - שהוא בכלל לא קשור להחלטה. שכל מה שקורה/קרה ויקרה בעתיד תמיד קשור אליי ולתהליכים שאני עוברת.
בכל מקרה. אני עוד מעט בת 39. אני לא מבינה מה זה קשוּר וברור לי שאני לא הראשונה ולא האחרונה להרגיש את הבפנוכו שלי מתכווץ לנוכח חדלוֹן הקיום. יחד עם זאת. מה נסגר. יש מישהו חדש שמצד אחד - כן. למרות שטרם נפגשנו.
הוא מעניין אותי. ומי שמכיר אותי יודע כמה זה לא רלוונטי לתשעים אחוז מהחיים/אנשים.
מצד שני. ברור לי שזה לא כי זה תמיד לא. אני לא שם. אני בתוך עצמי. וכי. כי. כי.
וגם חסמתי את מיקי. לא נרשמה חרדה גדולה מדי לנוכח החסימה. וגם האדווה לא ממש הפכה אותי על פניי. אז.
אני ממשיכה לחתוֹר. לא ברור לאן. ולמה. יחד עם זאת. (תתרגלו, זה המשפט החדש שלי).
זהו. הולכת להתכווץ בסדינים המלוכלכים. שכמובן מזכירים לי אותך. ואת הזין שלך. ואת הזרע שלך. והפעם - בצבעים פחוֹת נועזים.
אני לא יכולה לומר שפגעת בי כי הזמנתי את זה בדיוק בטעם הזה. אני רק יכולה לומר (לעצמי) שאהבה מדוּמה היא מדוּרה. לא כזו שמחממת. כזו שאין לה אפילו דרגת כוויה ועל כן היא מיותרת. בכל מקרה. כאילו מישהו לקח טוש בלתי מחיק ועשה לייצוג הפנימי שלך קשקוש גדול.
אוקי. ביי!
ולא. הסרטון הזה לא נועד בשביל שתתווכחו אם היא צודקת או לא. ואם אפשר להמנע ממלחמת אחים. זה גם יהיה טוב. יש לנו שתי אוזניים. תקשיבו עם האוזן הזו. שבעיקר לא מסכימה.
https://fb.watch/iRs_yv-yg2/?mibextid=q5o4bk
