-למה את בוכה?
-למה לא?
מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת לשבת בחניונים.
במיוחד בבוקר אחרי שקניתי קפה. אני מורידה את החלון ברכב ודוחפת את הפרצוף לקראת השמש. עוצמת עיניים ועפה. היום איזה איש החליט שבא לו לחנות מולי להוריד חלונות ולבהות בי. אני תמיד פוגשת קריפסטרס. חניון הוא מקום מעניין ואנשים משתמשים בחניונים להרבה דברים.
ישבתי מול השמש בסימביוזה ראויה להערצה, הפלייליסט זימן לי שירים מושלמים למאורע - וככה בעודי מתנשקת עם השמש נזלתי על הלחיים. פקחתי את העיניים מדי פעם והאיש אמר שלום. אמרתי - שלום. למה את בוכה? קרה משהו? החיים קשים. לכולנו יש בעיות……עצמתי עיניים ותהיתי לעצמי. איך הוא בכלל רואה את הדמעות מרחוק. מה. יש לו ראיה של סופרמן? בכיתי כי חשבתי שהוא לא רואה. אבל כבר לא משנה. אז המשכתי לבכות. באיזשהו שלב הוא נסע והגדיל לומר לי ביי. אמרתי לו ביי בחזרה. וחשבתי, למה אנשים כל כך מפחדים מגילויי פגיעות? זאת אומרת. יש מיליון סיבות לבכי של אדם. למה זה גורם לכזו אי נוחות? לבכות זה כמו לחרבן. בערך. במרקם שונה. החרא יוצא. ואני בכלל בכיתי כי קודם לפני זה חיבק אותי איש זר (לא במפתיע. ובאישורי) בכנות שלא הרגשתי כבר המון זמן. גילויי חיבה הדדים ואמיתיים. עשה לי את היום האיש הזה.
זהו.