יש בתוכי הרגשה והיא לא יודעת מאיפה לצאת. היא לא מצליחה להחלץ מצינור הדמעות. גם לא מדפנות הכוּס הנוזל.
אפילו חור התחת דוחה את ההרגשה הזאת בשאט נפש.
והיא עולה והיא יורדת. לקצות אצבעות הרגליים, לברכיים מסביב לעיניים ומתיישבת על הלשון ששולחת אותה בליקוק אל השפתיים שסופגות אותה כל הדרך למרפקים. ולפרקים נדמה שהתועלת הזאת מתה. שמיצי הקיבה הטביעו אותה.
ואז היא מרימה את ראשה המתנדנד ומתחלקת לשתיים.
אני ממלאת את האמבטיה, מפשקת את הרגליים, הברכיים מבצבצות מעל המים וטיפות אחרונות של מים נמחצות מצוואר הברזל לתוך האמבטיה. אני כמעט נרדמת. ובכל זאת. אני פוקחת עיניים על רקע הוויברטור במים. הווברטור והטיפות שעדיין מתפקדות בקצב יוצרים אלמנט מעניין במים. אני שמה לב ולפני שאני מצליחה להפליג במחשבות על וויברציות ואוקיינוסים וקיום בני האדם - אצבעות הרגליים שלי מתעוותות. ואז שוב. ואז. שוב ושוב. אפשר היה לחשוב שאני באמצע טיפול נזע חשמלי. אבל לא. אני יוֹרה ברוּח. ויום אחד בטוּח אפגע. בך.
ביי