לא מצליחה לישון. אני זומבי מהלך.
יש יותר מדי דברים לעשות. ואחת אני שרוצה רק להתכרבל במיטה. לנצח. אני לא מצליחה לעשות שום דבר. גם כשאני מנסה. ואם אפשר היה לחדד את הלבד - הנה זה בא. מסיעה את ההורים (שעוזרים לי עם הילדים בזמן שאני לומדת ו/או מתה) לשדה התעופה. הם נעלמים לחודש.
בבית - נזק מים. הכל הפוך. אני מינוס שני חדרים. כשאחד מהם הוא המטבח. השני - החדר של הילדה. שעברה בינתיים לסלון. ולחדר שלי. הכל הפוך. מגעיל. לא במקום. אני בסיום הלימודים עם מיליון עבודות. הילדים, ננטשו על ידי ההורה היחיד שעוד איכשהו היה בחיים. עכשיו גם אני רק דמות צל.
ואז את שומעת על בן משפחה שפשוט איבד את זה לגמרי. משמע - השתגע. ככה סתם בלי קשר לכלום. התחרפן לגמרי. על כדורים אחרת פשוט לא מתפקד. ולי רק נשאר לחכות לתורי. המטפל אומר לי דברים קשים. אך נכונים. אבל אני לא יודעת אם יש בי משהו לקיים מהלכים. שנכונים לי. אבל אני לא יכולה להם. אפילו לא קצת. קשה לי לנשום. הסיגריות דוחות.
גם אני דוחה. ממסה להביא לקץ התלהבות של מישהו חדש בחיי. כי אין לי שום סבלנות להתלהבות. אין בי שום התלהבות. רק דעיכה לתוך חור שחור.
