בחיים שלי לא ירקתי על בן אדם בקטע כועס.
לא חשבתי שהפה הקטן שלי מסוגל לקבץ מספיק רוק ליריקה שאשכרה תנחת על בן אדם אחר. וגיליתי שכן.
יצאתי משם על סף עילפון. נראה לי שעד עכשיו המוח שלי על אוטומט. הגוף לא כאן. לא מרגישה אותו.
הרגשה של שוק. בגוף. בראש. כמעט התעלפתי מהנשימות המהירות. אחרי שיצאתי קצת מהשוק באו הדמעות.
ועוד דמעות. ועוד דמעות. והכל עולה ועולה. ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. לאן לזרוק ולהטיח את עצמי. איפה לנשוך את עצמי ועל איזו גבעה למות. ואז זה הכה בי. לקחתי מעצמי את הכל.
בפגישה הראשונה המטפל שאל אותי למה בדיוק אני מרגישה שאני צריכה טיפול. אמרתי לו שאני כועסת. תמיד וכל הזמן ושפתאום (פתאום!) זה מתחיל לצאת ממני כמו שזה בחיים לא יצא. בצורה אלימה. איבוד עשתונות טוטאלי. ושאני לא מבינה למה דווקא עכשיו. ככה. מה נשתנה הלילה הזה.
אז אני בטיפול. שחופר וחופר לי בבפנוכו. אבל את התשובה לשאלה שלי הבנתי לבד. ישבתי ברכב ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. עם כל מה שהתחולל בתוכי. זו הרגשה קשה.
שמשהו קורה בתוכך ואתה לא יודע מה לעשות. איך בכלל להתחיל לרפא את זה. וזה משתלט על הכל. הרגשה נוראית של חוסר אונים. לקחת מעצמי את הכל. את כל הדרכים שעזרו לי להתמודד. הכל. לקחתי מעצמי את תער הגילוח שעימו גילפתי בעור. לקחתי מעצמי את ההרעבה וההקאות. והכי חשוב לקחתי מעצמי את המין. הסוטה המגעיל האלים. כי רק זה סוגר את הסכר הבלתי אפשרי הזה. גם אם רק לרגע. לפעמים למספיק זמן בשביל לנשום. באמת. עמוק.
לקחתי מעצמי הכל בשם ״ההחלמה״. ובכל פעם שהכל עולה בי אני מחפשת מאיזה גשר לקפוץ. כי אין לי כלום. נשאר רק הכאב. הכעס. ושום דבר לא יכול להם.
מחשבות על לחתוך עולות בי מדי פעם אבל אני לא באמת רואה את עצמי שם יותר (אבל את הצלקות מפעם, כן), אני זקנה מדי בשביל להרעיב את עצמי ועד לא מזמן הייתי מקיאה מדי פעם כשלא יכולתי להתמודד יותר אבל הגוף מגיב ואני לא יכולה לעשות אל זה יותר. אני לא רוצה.
חזרתי לעשן ואני מנסה לא לכעוס על עצמי. יותר מדי.
ובימים האחרונים אני כמו מכור שמחפש אל המנה הבאה שלו לא משנה המחיר. מצאתי מישהו שאני יודעת שיעשה לי ממש רע (בתחפושת של טוב), מה שבתורו יעשה לי טוב לחמש דקות. בלבד.
ואחרי חמש הדקות הנעימות, אני הופכת לדלעת הלואין. הכל חתוך ופגיע בהמתנה לביסים מאיזה עכברוש.
אני אומרת לעצמי - אל תעשי את זה. אני רואה כמה זה הרסני. אני מבינה שזה רק דרך להתמודד עם מה שאני לא מצליחה. חזרו התקפי החרדה. אין לי מושג איך לווסת את עצמי. לא בא לי להרוס את עצמי בשביל להרגיש טוב יותר. לרגע. אני פגיעה כמו חשופית וזה רק עניין של זמן עד שמשהו ימעך אותי. עד הסוף. מדיטציה? גם לזה נגמר הכול באיזשהו שלב כשהכל סוגר. יומן הודיה? מרגיש כמו פלסטר על דימום מעורק ראשי. אני עייפה מדי לפעילות גופנית. אני לא ישנה. בכלל. היום הסתובבתי בבית מחדר לחדר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. למה אני לא יכולה להיות מכורה לסמים.
לשבת בבית שלי, עם עצמי. למחוק את עצמי בפרטיות.
אתמול נפגשתי עם - נקרא לו - בוראסה.
כרגיל פינק בפרחים. לקח אותי לארוחת ערב. לחגוג את יום ההולדת שהיה. קנה לי מתנות. ישבתי ובכיתי כמו ילדה בת שלוש. בחיים לא קיבלתי מתנות כאלה. כמה הוא חשב על זה.
הביא לי ספר (כי אני חנונית מדופלמת). וחולצה עם הדפס בהקשר לשיחה שהייתה לנו לפני כמה שבועות שבה התפרקתי כמו ילדה בת שלוש. והוא הקשיב. והקשיב. ועשה מזה חולצה עם כיתוב קורע. כתב לי ברכה שפיצצה לי את הלב באהבה. ואז לקח אותי לאופרה. ושם בחושך. הכל התחיל לעלות לי. רע. דמעות. רעידות. זיעה. קושי לנשום. כל הכייף.
זה לא כזה כייף כמו שחשבתי. לפגוש את עצמי באמצע החיים ולגלות שאין לי מושג איך לחיות אותם.
חשבתי שבגילי יהיה לי חצי מוח ומסתבר שאין בו ולו תא אחד שבא לעזרי.
