הייתי חייבת לענות למייל. אין מנוס. קבענו לדבר בטלפון. כל הבוקר נמנעתי מלחייג. בהיתי במייל. במספר. הכל בהה בי בחזרה. מצידו השני של הקו - ענה לי קול מרומם אך יציב.
מה שלומך המון זמן לא דיברנו (17 שנים ליתר דיוק! אבל מי סופר). שיחה עניינית בנוגע לענייני בר המצווה. אין מנוס. איך אני מתחילה להתיחס לפיל שעל הקו?
היא עושה את העבודה שלה סה״כ אני לא יודעת אם היא אדיבה בגלל שזו העבודה שלה או שהיא באמת לא על זה יותר. אין לי ברירה - תראי אני חייבת להודות שכשראיתי את המייל ממך לא ידעתי איך להגיב וקצת הרבה נלחצתי.
חשבתי על זה שזה יכול להיות קצת מוזר לקבל מייל ממני. תקשיבי, הכל בסדר. הכל בעבר. הרחוק.
כן אני מבינה. ועדיין. ברשותך - אני רוצה להתנצל על מה שהיה (על זה שניהלתי רומן עם בעלה לפני שבע עשרה שנים והיא תפסה אותנו).
אני יודעת שמה שעשיתי היה מכוער. עשיתי טעות ואני מתחרטת על זה מאוד. היום שאני אמא ואשתו (לשעבר) של מישהו יש לי פרספקטיבה אחרת על הכל ואני מבינה כמה כאב גרמתי לך ולמשפחה שלך. אני מבקשת סליחה.
האמת שרציתי לעשות אל זה במשך שנים אבל לא היה לי אומץ. אני לא יודעת אם היא באמת התגברה על כל הסיפור או שהיא עושה את עצמה. לא יודעת אם באמת סלחה והתקדמה ועכשיו הכל פשוט שושנים. אבל נחמד לי לדעת שאני לא רק יודעת לעשות דברים ״רעים״; גם דברים כמו לקחת אחריות לומר שטעיתי ושהייתי חרא.
אולי יש לי תקנה.
