אני מרגישה שהבשורה שחיכיתי לה במשך שלושה שבועות לא קיבלה את התופים והמחולות הדרמטיים המתבקשים. ובכן, בגלל שתשומת ליבי הופנתה למראות של גופות. וכו.
הכל בחיים מקבל פרספקטיבה אחרת. ובאיזשהו שלב את אומרת לעצמך. סרטן לא נשמע כל כך נורא ביחס למוות וסבל שאנשים חווו. וחווים. מפה לשם. לא אלאה את עצמי בתיאורי גוף. כי בכל זאת. זה לנצח מוקדם מדי. אבל תוצאות הביופסיה חזרו. כנראה שמתוכנן בשבילי מוות אחר. הלוואי שאפילו יותר חומל. אבל באמת שאי אפשר לדעת. מסתבר. אני מבייצת. מרגישה בשיא החיים. קצת רועדת במיטה. אבל. נו. המוח עושה עבודה נפלאה בהדחקה. מקטלג את המראות. איפשהו. איכשהו. הבהובי המראות יתמעטו עם הזמן. בדקתי על עצמי. זהו. מצבי לחץ תמיד גורמים לי להיות חרמנית על. אולי בגלל שברירת המחדל שלי מכוונת אותי לעמידה מול קיר. במיוחד במצבי דחק. ומה לעשות שלפעמים אפילו אני צריכה לבכות בזרועות חסונות. להתייפח עם נזלת על חזה שעיר. שניה אחרי שגמרתי. ותודה לאבוש על התפקיד הנהדר והתומך. זאת באמת הייתה סצינה מהסרטים. אני חושבת לכתוב אותה.
ואחרי שסיימתי עם ההתייפחות. הרמתי את הראש. מחיתי את הדמעות. ואת הנזלת. והודעתי - סיימתי לבכות. עכשיו אני בסדר. סוף ציטוט.
לא יודעת איך לסיים את הפוסט הזה. אבל אני אוהבת אתכם. ושמחה שאתם כאן. ביי
