אצל מי כוח הרצון (שלא לצפות בזוועות) גובר על הסקרנות
שבעיקר מחפה על הרצון לנסות להבין, לעשות סדר בדברים. להלביש את הבלתי מודע. אפילו אם זה בזוועות שאף בן אנוש לא צריך להחשף אליהם. אל תסתכלי. שווה ערך לילד שנכנס לחנות ממתקים לראשונה בחייו ואומרים לו - רק לראות. לא לגעת. זוכרת את הבת שלי טוחנת ביצת קינדר בהחבא עם חברה שלה. כי. אסור. אז חובה.
בהמשך לאל תסתכלי יש את מה שמגיע מיד לאחר מכן - זה גורם לנזק פסיכולוגי. אני חושבת שזה טבעי להדפק במוח קצת ו/או הרבה לאחר שנחשפים למראות הזוועה שמערערים הכל. מאוד. הרבה. חזק.
כל אחד מתמודד אחרת. ואין דרך אחת טובה יותר מהשניה.
יש אנשים שמעשנים/שותים/מסניפים השלם את החסר בשביל לסתום את התודעה. ויש אנשים סאחים שחייבים לראות את הכל. ולו רק בשביל ללמוד ולדעת על מנת להיות מוכנים. במקרה ש. למרות ש. לא ממש אפשר להיות מוכנן. אפילו אם התכוננת. יש דברים שהם תמיד שוק. כמו כל החיים האלה 😂
בקיצור. אתמול בלילה. לא טוב. עצמתי עיניים והייתי בנובה. והייתי בעזה. והייתי כל הגופות. הקפואות בזמן. החרוכות בתנור האימה. הבורחים. הצורחים. השבויים. לוּפ של טרור.
בנסיון נואש להסיח את עצמי. כיוונתי את עצמי לאורגזמה ושנ״צ. צופה בפורנו. זוחלת למיטה. מורידה מכנסיים. מכינה את הוויברטור. צופה בפורנו ומתכתבת עם אבוש על כל הרפש והזימה שמחכים לנו. הכלב מתחיל לנבוח. ליילל. הילד נכנס יוצא מהחדר. אני מגלה ששכחו לארוז לי כמה דברים בחנות למרות שחייבו אותי יפה. עוד קצת פורנו. אני מרגישה את התחתונים נרטבים מאוד. יאללה. עוד קצת פורנו. נופלת על סרטון הסברה. זהו. זורקת את הכל קמה מהמיטה. מתלבשת. נוסעת לחנות לטפל בעניין. לא גמרתי. ולא ישנתי. וכל המציאות שלי מתחלפת בזוועות. שבריר שניה כזה. גליץ׳ בתוכנה. איזה קטע שאין לי ממש מקום בראש להתעסק בצרות הישנות שלי. שנכון לעכשיו מביך אותי מאוד להודות - בטמטום בו אני עוסקת ביום יום. מנחם אותי לדעת שאני לא היחידה. וזה רק המצב האנושי. חוסר סיפוק משווע.
גם ככה הביופסיה הזאת זעזעה אותי מהאדישות.
ועכשיו זה.
מישהו יכול לתת לי סטירה חזקה?
אני רוצה להתעורר.
