סהכ זה היה נחמד. כל עוד זה נמשך. ואת הסוֹף הזה אי אפשר למשוֹך. או למרוֹח. זה מצילתיים לפנים. זה או להתעורר למה שמרגיש כמו מוות. או לשקוע בבוץ. שהוא מוות בפרקים. ועכשיו אחרי תיאורים קלישאתיים. מה שנותר הוא להתיחס למציאות. בתקווה שהפעם אפשר יהיה לסבוֹל אוֹתה מספיק בשביל להשאר בה בלי לברוֹח. אז. סיגריות. חורף. נוק-אאוט שמפיל את כל השיניים. מזה המון זמן, או מה שלפחות מרגיש ככה. אני לא רוצה להשתתף בחיים. אפילו לא קצת. הקציצה האנרגטית שבי. נדמה. ולא. אני לא מתכוונת להוציא את עצמי מהמשחק. אני רק לא רוצה לשחק. איפה זה משאיר אותי? במיטה. אני רוצה להיות במיתה כל הזמן. לא רוצה כלום. שום דבר. אף אחד. ועוד כמה שעות אני צריכה לקחת את עצמי לפרוייקט הומה אדם. לתפעל. לתפקד. להעמיד פנים שמשהו מכל זה משנה. כשאני לא מצליחה למצא את עצמי. בשום מקום. אז אולי אני אצלח את היום. כל שאר הימים. הפרוייקטים. האנשים. החיים. הכל נכנס לארכיון. עכשיו. אני יודעת שזה נשמע דרמתי. ושמחר. וכנראה שאולי אפילו רק עוד כמה שעות אגלה שהכל לא באמת כל כך נורא. למעשה. בטח ארגיש הקלה. אזרוק את הסיגריות. אקום ואתארגן על עצמי כמו בכל הפעמים הקודמוֹת. אבל עד אז. אם ככה מרגיש מוות. אני חושבת שאני רוצה לחיות.
די. כבר.
