כאמור, ידוע שעדיף שגיבורים יהיו מתים. אחרת קשה לשמור אותם במשבצת המיודעת. מהשביעי לאוקטובר אני מנסה לעכל את הבן אדם שאני כל כך אוהבת. מעריכה ומכבדת את עבודתו. מצד שני - זה שיעור יפה. ללמוד שאנשים. הם בסהכ אנשים. שלכולנו, האנושיים, יש שטחים מתים. והוא והמשפחה שלו נמצאים שם עכשיו במלא תפארתם (ובורותם). עכשיו, רוב המעריצים שלהם תומכים בהם. שזה לכשעצמו מעורר בחילה וגורם לי לחשוב שאני לא בחברה טובה. אבל - זה באמת מעודד לגלות שגיבורים יש רק בסרטים. במציאות - עדיף תמיד לגלף את המוגלה עם אזמל. ככה ההילה פחות זוהרת. אם בכלל. גם אם, ובעיקר בגלל שהושגה שלא במרמה.
האם אפשר להעריץ מישהו על פועלו ומצד שני להתחלחל מהבן אדם בעת ובעונה אחת? כל זאת ועוד בשיעורים על החיים. שמסתבר שהם לא שחור ולבן😂
בסתר ליבי הייתי רוצה לקחת את כל מה שלימדת אותי. ולמדתי בזכותך - ולכתוב דוח מפורט עליך ועל הילדים המפגרים שלך. בראש שלי הדוח כבר עבר 1000 עמודים. היומרה. השתן שעלה לכם לראש. השימוש הציני ברקע שלכם כבסיס לדעות הפרטיות המעוותות שאתם מציגים. על איך הילדים שלך בסהכ רוצים שאבאלה יאהב אותם אפילו אם זה אומר לצטט דברים לא הגיוניים בפומבי.
אבל בגלל שאני כביכול אדם בוגר עכשיו. וגם בגלל שאני כרגע ביחסים עם אלוהים. אוותר על התענוג. והפנטזיה. ואמשיך לעקוב אחרי העבודה שלך. לבינתיים.
this is strike two. לא אשמור לך אמונים לנצח. גם לי יש גבול. ואתה. מר. גיבור. תלוי על שערה.