שוב פעם חלמתי שאני בבית שבו חולקים חדרים. ובחדר שלי היה איש אחד. הייתה לו מסכה על הפנים. כזו שעוטפת את כל הראש. שחורה. ותהיתי ביני לבין עצמי - מי זה. הוא לבש חולצה בלי מכנסיים. אני ישבתי בחדר החשוך. ניסיתי למצא משהו במחשב כשהוא הגיע וניסה להתחכך בי. דחפתי אותו עם הרגל והוא הרגיש כבד וגדול. הלך. אחרי כמה זמן הוא חזר שוב להציק לי והפעם לא עניין אותו שאני הודפת אותו. אומרת לו שאני שומעת את הבן שלי מתהלך בבית (ובאמת שמעתי אותו). הוא המשיך לבוא יותר קרוב. הבנתי שאין לי שום סיכוי כי הוא יותר גדול וחזק. התחלתי לנהל איתו משא ומתן. בסדר. אני מסכימה. אבל לא ככה. בוא נלך למיטה. בוא נעשה את זה נחמד. וכל הזמן הזה הוא עם המסכה. ואין לי מושג מי זה.
התעוררתי. הפעם האחרונה שניהלתי משא ומתן מתוך האונס של עצמי היה בגיל 17 מול שיכור. שפיזית. לא יכולתי לו. בסוף ברחתי אחרי ששכנעתי אותו ללכת אלי הביתה. יד ביד דקות ארוכות.
אני לא מתפקדת. מרגישה כאילו האור הצהוב משתלט עלי. אולי זה בגלל הספר שאני קוראת. אולי זה הבית שהפך לאתר הבניה. מרגישה שקשרו לי אבן גדולה מסביב למותניים ודחפו אותי לים. אולי חומרי הבניה (מסריח ממש) משפיעים עלי לרעה.
ועוד בחלום, מוטיב חוזר - הרכב שלי. עם הרכב הגעתי לרחוב ממש ממש אבל ממש צר. ולא רק שהרחוב היה צר היו בו גם מכוניות חונות שעשו את המעבר בלתי אפשרי. אבל הייתי חיייבת לעבור. אז עברתי. מילימטר מהרכבים. פעמיים.
