שמחר הם עפים לי מהבית. ואני צריכה לסדר את הכל. שלושה חדרים שנדחסו לסלון. קירות. רצפה. אתר בניה.
אני מרגישה מוזר. לא בטוחה מה אני מרגישה. אבל יש מצב שהערפל מתפזר. הלוואי. ואמן.
פתאום הרבה דברים שידעתי עליהם אבל לא הבנתי אותם - מקבלים בהירות. ואני רואה את עצמי. ומרגישה ש. שאולי לא הכל אבוד. צריכה מחברת. ועט. לעשות שני טורים. אחד של פנטזיה. אחד של מציאות. יש לי הרגשה שטור אחד יהיה מלא. בשמות. באנשים. הטור השני בטח יהיה עצוב וכמעט ריק. כמעט. מדהים שלקח לי כמה שנים טובות של נסיון הבנה מול עצמי. מדהים ששום דבר לא הניח את דעתי. כי ידעתי שזה לא היה זה. מדהים שיש לזה אופק הבנה. המון זמן חשבתי שהבעיה הייתה להיות כל כך קרובה למקור החרדה. ובאמת מטפלים רבים המליצו לי על פרידה ועצמאות. כביכול. כי למה להיות קרוב למשהו שדופק אותך עוד קצת כל שניה של כל יום.
אז הייתי במו״מ עם עצמי במשך שנים. כן? לא? אולי באמת עדיף לברוח הכי רחוק שאפשר. להתחיל חיים ״חדשים״. וכמה פעמים עשיתי את זה? תרתי משמע. היום אני יודעת שלהשאר קרוב למה שהכי רציתי לברוח ממנו - הביא אותי לכזה חוסר נוחות. לכזה כאב. שהייתי חייבת להתמודד. ומתמודדת אנוכי. אחת עשרה שנים אחרי. אני רואה. אור קטנטן מבצבץ. והפעם אני מרגישה שזו לא רכבת שבאה מולי לפגישה חזיתית. זהו.
ותודה לאמא ואבא (תרתי😂) שהביאוני עד הלום.
טוב. סיימתי עם נאום האוסקר. ביי.
