נראה לי שהפסקתי להלחם בעצמי בכל מה שנוגע לטייס (הידוע בכינוי -אבוש). אי-היציבות וחוסר האונים בנוגע למה שזה לא יהיה ביננו - הם חלק מהעניין. אני לא רוצה להתפס לזה יותר.
הוא שם. חלק מהנוף. לפעמים בברקים ורעמים. בעיקר בשקט וחוסר נוכחות. פיזית. רגשית. ומה לעשות. אני חולה לו על הפרצוף. על הקול. על הידיים. על הפה. על המוח. ועל הזין. בעיקר כשהוא ממלא אותי כמו תרנגול הודו לקראת ארוחת ההודיה. יש לי את הריבים שלי איתו בראש. אבל שבע שנים אחרי אני פחות נגררת לחסימות. לפרידות. רבה איתו בראש שלי. בעיקר כשאני קוראת ספרים שמתארים אותנו ואת חוסר התפקוד המתבקש ביננו. אז אני מתעצבנת. נורא. מתמלאת בכעס. כי כמובן שמגיע לי יותר מזה (וכאילו שאני באיזה מגמה של חיפוש. אני לא), והוא בן של זונה מניאק חולירע וכו וכו וכו.
הרבה מהדברים שאני משליכה עליו. אגב. לא בהכרח נכונים. חלקם כן. מכל מקום. שיהיה. אני משתמשת בו לא פחות. מפחיד לחשוב שאולי אפילו יותר. מכל מקום. הוא שם. איפשהו. לפעמים אני אוֹן. כותבת לו. משתפת. שואלת. יוזמת. ובעיקר אני אוֹף. בגדר נעלמת. לא כותבת. לא מתעניינת. ובסדר לי מאוד שגם הוא ״עסוק״. לא יודעת כמה הייתי מסוגלת אם הוא היה כל הזמן מתעניין. אבל זה בכלל סיפור אחר.
מעבר לסאגה איתו. יש לי סאגה לא גמורה עם הגרוש. שאמנם אנחנו לא במערכת יחסים. לא שוכבים. הכל ביננו לא גמור לא פתוּר. מתעתד בפוטנציה. בכל מקרה. גם בזה אני לא נלחמת. זה שם.
לפני כמה ימים, ביוגה - אכלתי סרט קל. עושה את התנוחות ופתאום נפל לי אסימון בגודל לבנה על הראש.
שתי הדינמיקות האלה. הבלתי מספקות בעליל. יצרתי לעצמי את אמא ואת אבא. לא במובן המילולי של המילה. בדינמיקות. צחקתי על עצמי ועם עצמי על ההבנה הזו.
ובכלל מה שרציתי לכתוב הוא. שבין שני הליצנים האלה. מסתמן לו הרופא. מפריז. והוא עומד להגיע. בקרוב. ואנחנו ממש. ממש. ממש. חרמנים אחד על השני. ואני יודעת שלהכניס אותו לבלאגן שיש לי בראש זו טעות. אבל נורא בא לי על הטעות הזאת. מה שעוד יותר מדליק אותי זה שיש לו פחד מחוייבות. פתולוגי. קליני. מזכיר לי את עצמי. אבל יותר קשוח. והנה אני - כמעט בת 40. עדיין מרטיבה על מה שבטוח לעולם לא יכול לקרות. אבל יקרה לפרקים. עם דמעות. התאהבות. ודרמה. יאללה😌
