במשרד. בחדר שהוא המשרד שלי בבית. משרד. פעם חבר שאל אותי למה יש לי משרד בבית. אם אני לא עובדת בו.
ובכן. יש לי בו שולחן. ספרים. תקליטים. אני יושבת ללמוד שם. לקרא. לכתוב. להסתגר. מכל מקום. מאז השיפוצים. המשרד הפל לחדר מחסן כי טרם סידרתי את הבית. הכל הפוך. מפה לשם. תולה שם כביסה על המתלה. ורואה פוסטר שהבת שלי הכינה לי לפני כמה שנים. ושם היא כתבה - אוהבים אותך אמא. אנחנו נעזור לך בהכל. גאים בך ואת יכולה לעשות את זה. מתישהו בקוביד התקבלתי לתואר. שממש ממש ממש ממש. אבל ממש חלמתי עליו. כל החיים. ובאורח פלא התקבלתי. שכנעתי את עצמי שלא. כי איך אני. לבד. עם הילדים. אצליח. שלא לדבר על הכסף. אבל בעיקר הזמן. הזמן שבינתיים עבר לו. ולמדתי. משהו אחר. לא פחות חשוב. אבל הרבה פחות מעניין ו/או נחשק. מה עכשיו פאקינג תואר. במשהו שאין לי שום רצון לעבוד בו. לפחות ככה נדמה לי.
חישבתי את התועלות מול העלות והזמן. נראה כמו בזבוז משווע. והיום. נצבט הלב. והמוח. אבל אני רוצה. אבל מה אני רוצה בדיוק? נייר? עם השם שלי? שקר כלשהו ממוסגר על הקיר? משבר גיל הארבעים שלום. כבר שלחתי הודעה לבדוק אם זה עדיין רלוונטי😂 הצילו.
