לפני שבע שנים כשהייתי בתהליך הגירושים. או שאולי כבר הייתי גרושה. לא משנה. נראה לי שהכרנו בטינדר. איפה עוד.
יצאנו לדייט. אחד. כמובן שפסלתי אותו. כי הוא צמחוני. (פחות בגלל האוכל יותר בגלל הגישה). כי כשהוא התחיל לדבר חשבתי שאני מקשיבה לילד בן שבע במקום לגבר גם גרוגרת. ויש לו אחלה גרוגרת 🤓 לאירי הזה.
כל העדינות שבו לא בדיוק נתנה השראה לכוס שלי. שנאטם והתייבש לנוכח חוסר הטוסטסטרון. יאמר לזכותו שגם הוא היה בתהליך גירושים. ונראה לי שגם הוא פסל אותי על מיליון דברים שלא התאימו לו. בי. למשל, העובדה שעישנתי. מפה לשם. נשארנו ״חברים״. מאז הוא עזב את המדינה. והפכנו לקשקשני וואטסאפ. הוא שולח לי תמונות וסרטונים שלו ושל הבנות. אני שולחת לו את החיים שלי. ואיכשהו עברו הרבה שנים. ועם השנים הכרתי גבר נויירוטי לחלוטין, שקט, מופנם עדין. וגם. אבא מדהים. שף נהדר. איש מלא כשרונות. ארכיטקט שלא מהעולם הזה. שקט שקט אבל לא פרייר.
בחיים לא הייתי הולכת עליו. בהתחשב בפגישה הראשונה שלנו. לא. לא. לא. ושוב פעם, לא. אבל עכשיו אחרי שהכרתי אותו - דווקא כן. ואפילו מאוד. רק שזה בכלל לא רלוונטי כי - כאמור, הוא אפילו לא קרוב ואין סיכוי לדייטינג.
היום אחרי שיחת חולין ותמונה של הכלב שלי, הוא בא לי ביציאה. לא צריך לנחש. לא יודע איך לומר את זה נכון, אבל אני מעריך את העומק של מי שאת והלוואי והיינו גרים באותה מדינה כי הייתי רוצה לבלות זמן איתך. מקווה שזה לא יצא מוזר. סוף ציטוט.
כמובן שנמסתי.
והגבתי בלב. ושהופתעתי. אבל בלב אמרתי. טוב. זה נחמד. אבל. לא רלוונטי. הוא שם. אני כאן. מה הקשר.
אין קשר.
ואז. הוא שואל אותי. הדרכון שלך בתוקף? 😂
בכל מקרה. זה חמוד. ונעים. וכל הכבוד לו על האומץ ככה.
ביי
