בתור ילדה לא הייתי חמדנית. זאת אומרת. הייתי. אבל יכולתי לדחות סיפוקים. שלפי מבחן המרשמלו ניצחתי את החיים. אבל לפי מבחן המציאות אני פשלה מהלכת על שתיים. היו לי סוכריות ביד. את הטובות השארתי לסוף. רק שבסוף, לפעמים נאלצתי לחלוק דווקא את הסוכריות שרציתי להתענג עליהן הכי. כי מי שזונה חמדנית שלא חולקת את הסוכריות שלה - לא יאהבו אותה ולא ישחקו איתה. במעבר חד למושב האחורי של אבוש. שאו שהרכב שלו התכווץ. או שהוא נהיה גדול יותר. אבל לא ברור לי איך צלחנו באקרובטיקה. ואיך אין לו בושה לדפוק לי את הכוס בחניון ריק בערב בציפיה ברורה שמישהו יתפוס אותנו. ועוד להשפריץ בתוכי בלי לברר איפה אני בביוץ. מה אכפת לו. הוא גומר. וחוזר הביתה לחיים המשפחתיים. מופת. בחזרה לסוכריות. הכל עולה לי ואני מחכה שזה יתפרץ. הבעבוע מתחזק והמכסה אוטוטו עף קיבינימט. אני באמת אוכלת סרטים קשים על החיים. יותר נכון על עצמי על ציר החיים. על הריקבון המתקדם. שלא משנה באמת כמה נתאמן ולא נעשן ולא נעשה סמים - בסוף נתקמט נקמול ונמוּת. אף על פי. ומי יודע מה שם😱 וכל השיט שיש לנו. לי. אלוהים. ומה שהכי מטריד אותי זה מי יסתכל לי בטלפון אחרי שאמות. ומה הבן אדם הזה יחשוב עלי. בחיבה? בגועל? בשוֹק? בכל אופן. אני מתפזרת. אני רעבה. עצובה. חרמנית וחרדה. החלטתי שלקראת גיל 40 המפואר אני רוצה לאכול את הסוכריות. כולן. במיידי. בלי לחכות לעונג. בלי ציפיה שאולי לעולם לא תגיע. כי. פאקינג חיים. כל החפירה הזאת רק בשביל להמשיך לחיות את החיים שלי כמו שחייתי תמיד. כי תוכניות לחוד. והרגלים לחוד.
כל הנאומים כולם סופם להתאייד לחלל. אנשים לא באמת משתנים. למה להם? מה בכלל רציתי לומר. שאני מגלה שבתור המין האנושי אנחנו לא מקוריים. אפילו לא קצת. וזה מרגיז ומרגיע באותו זמן. אני ממש חייבת להזדיין יותר. מהר. לפני שהכל נגמר לי. התחלתי בבזבוז כסף. לפני שהכל נגמר. המשבר הזה נראה לי סתם. מי בכלל המציא את המשבר הזה. בן אדם הולך לישון ומשנה קידומת. וכל הדרמה מסתברת כמיותרת בדיעבד. הכל נראה מיותר. בדיעבד.
