ביום חמישי יצאתי לארוחת ערב עם אחיות שלי. קצת מוזר וטכני מכיוון שאנחנו לא בקשר כמעט ואין ביננו יחסים. רק כעסים.
מפה לשם, יום הולדת (לפני חודשים) לשתיהן ועד שהצלחנו לארגן ערב שהסתדר לכולנו מבחינת הלו"ז. התלבשתי התארגנתי והתאפרתי. התיישבנו והזמנו אוכל. באתי טעונה כי זו תקופה טעונה. ככה מרגיש לי. ובכל זאת התרגשתי שסוף סוף אנחנו ביחד. כי אולי אפילו נסתדר. התחלנו לדבר על ההורים. על הילדות. וכמובן שכל ארוחת הערב הלכה לעזאזאל. באיזשהו שלב התחלתי לבכות ולא הפסקתי במשך הרבה זמן. המלצרית שמכירה אותי העמיסה במפיות בדאגה לא כל כך סמויה. אחותי הקטנה ישבה בפינה ניסתה שלא להיות שותפה פעילה בזריקת הקרשים למדורה. מבלי לתמלל את כל הערב, אני כמובן תמיד יכולה להעיד רק על עצמי ועל החוויה שלי וביום חמישי גיליתי כמה זה באמת היה רע. לכולנו. ממש ממש לא היה לי מושג. ולא שזה היה מפליא. אבל באיזשהו מקום חשבתי שרק לי היה דפוק ממש - כי אני דפוקה ממש. אבל מסתבר שלא. ואפילו - שהיה יותר גרוע. להן. כמות הפעמים שאמרתי "לא ידעתי" באותו הערב הייתה מופרזת לכל הדעות. אני באמת לא ידעתי. מזה שנים רבות אני מנסה לאחות את המרחק ביננו האחיות ללא הצלחה. כבר התנצלתי. לקחתי אחריות. התחננתי שיסלחו לי על תפקידי בסימפוניה. נראה שאין לגשר על הנזק שנעשה. ובכל זאת אני מנסה, להלן ארוחת הערב. בכל מקרה. רציתי לספר להן שגם לי היה קשה. אפילו מאוד. דיכאונות. אובדנות. חתכתי את עצמי שנים. הקאתי את עצמי שנים. ניסיתי לגמור את עצמי במשך שנים באופן פעיל מאוד. אבל לא אמרתי שום דבר. רק בכיתי. כי עם כל הקושי העצום שלי - תמיד עמדתי על שלי. אם בגלוי אם בסתר. איך שרק יכולתי. אף פעם לא הצלחתי לקבל שום גזר דין ללא מלחמה מצידי. יהיה המחיר אשר יהיה. והן. שתקו. קיבלו את הכל. וגם אכלו חרא על זה שאני הייתי הבת הרעה והמורדת. זה לא נתן להן השראה למרוד גם. זה רק הפחיד אותן יותר. כי בגלל שההורים שלי לא יכלו לי. הם הוציאו את כל הכעס שהיה להם עלי - עליהן. אז הן נענשו פעמיים. פעם אחת בגלל שהן פשוט היו הן. ופעם שניה אכלו חרא בגללי. ואת החלק הזה אני לא ידעתי. בעצם. הרבה דברים לא ידעתי. חזרתי הביתה בתחושה כבדה. קשה. לא יכולתי להפסיק לבכות. באיזשהו שלב בארוחת הערב אחותי אמרה לי, יופי לך שאת מבקשת סליחה אבל את לא יכולה לשנות את מה שהיה ואיך שזה גרם לי להרגיש ואת העובדה שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד בעולם הזה. כולל אותך. סוף ציטוט. עכשיו, כשממש ממש רע לי בלב אני מדמיינת את עצמי מול הדבר הרע שמולי ואז מסתכלת אחורה ומבינה ממש שאין לי לאן ללכת ואין לי למי לפנות. אף פעם. וזו תחושה קשה שאני לא יכולה להתמודד איתה בכלל. וזה זורק אותי ליאוש בלתי מתקבל על הדעת. מכאן לאבדנות. כי מה נשאר כשאתה מתמודד עם הכל לבד ומגיע לנקודה שבה אתה לא יכול יותר? כלום. ריק. יאוש. ועכשיו ההרגשה הזאת הוכפלה במאה. אין מזור. אין אף אחד. המשפחה שלי - זרים אחד לשני. ואם אי פעם הייתה תקווה מטומטמת לאיזה תיקון מול האחיות שלי - נוכחתי לדעת, שלא. שילמתי על ארוחת הערב מתוך רגש אשמה שלא אצליח לגשר עליו גם עד סוף החיים. מאז עברו שלושה ימים ואני לא מפסיקה לחשוב על מה שנאמר שם. עם כל הכאב זה באמת גרם לי להסתכל על עצמי בצורה אחרת. מסתבר שאף פעם לא יכולתי לקבל מרות מרורים ו/או דיכוי. שתמיד נלחמתי על עצמי גם במחירים אסטרונומיים של חוסר אהבה או שייכות. ככה אני רואה את עצמי גם בבגרותי. קמתי. התגרשתי. ולא משנה התוצאות. אני זוכרת ששאלתי את המטפל שלי פעם, למה אני כזאת? מוכנה למות ולא לאבד את עצמי. הוא לא ידע לענות לי. וכל הסיפור הזה מביא אותי לעצמי של היום. למלחמה האינסופית שלי בין מי שאני באמת לבין מי שאני חושבת שאני "צריכה" להיות. ונראה לי שזה מה שמדכא אותי הכי. כי ככל שאני מתבגרת אני יותר מפחדת מהמחירים שאצטרך לשלם. בשני הכיוונים. כי הפעם אני לא לבד וכל החלטה שלי משפיעה בעיקר על הילדים. ואולי אני משתמשת בהם בתור תירוץ. תירוץ טוב. אבל עדיין, תירוץ. בקיצור. ארבעים עוד מעט. אני לגמרי יוצאת מדעתי ומרגישה את היאוש כמו גרזן על הצוואר. ועם כל היאוש אני לא מעשנת. מתאמנת כל יום. לא נסוגה לתוך עצמי ולתוך המיטה. למרות שזה כל מה שאני רוצה לעשות בערך. למות. אבל אני חיה. יתר על המידה. ובוכה. בלי הפסקה. זהו.
