עלי. מה נסגר?
מתקשרת אלי חברה שלא שמעתי ממנה הרבה זמן. שיכורה. מקשקשת שטויות. ניחא. אני יכולה להבין. אחיה מת ביוני. היא מתקשה. אבל היא שותה גם בלי קשר.
ואז באימון קרב מגע כשאנחנו נותנים אחד לשני מכות בקבוצות, הבחורה מריחה כאילו פשטה על חנות ליקר. היא כל הזמן מריחה מאלכוהול. ללא יוצא מהכלל. לא ברור לי איך היא מתפקדת בכללי ועוד יותר לא ברור לי איך היא עומדת על הרגליים באימונים.
האינסטינקט הראשון שלי הוא כמובן לרוץ ולחבק אותם. את המכורים המסכנים שקשה להם כל כך והם לא יכולים להתמודד.
אשכרה בא לי לחבק אותם. וללטף אותם. עד שיעבור הזעם. ואני צוחקת על עצמי בעודי חושבת כמה זה מגוחך בעצם.
למזלי, אחרי ניסיון רב מאוד אני לא נכנעת לאינסטינקט המפגר הזה יותר. עכשיו במקביל עולה בי תחושה של גועל וחוסר עניין משווע. אין לי שום רצון להיות המטפלת שלהם. אני לא רוצה להיות קרובה אליהם בשום אופן ובשום מצב. לא. לא. לא. לא. ושוב פעם. לא. זה עצוב. כן. וזה שלהם. לא שלי.
הידד לי.
מצד שני. גם כל הטייסים עלי אז כייף לי😜
אחרי שדי ביטלתי את אבוש הטייס (למרות שיש לי הרגשה שאנחנו עוד ניפגש) הכרתי מישהו. טוב. הכרתי מלא מישהו. אבל בינהם, טייס. הצילו🤭😂
