כבר הרבה זמן אומרת שאני לא יכולה לחיות בלי סקס.
שאני גם לא ממש רוצה. ובכל זאת. אני מנסה. כדי להכיר את עצמי. לתת לעצמי זמן. לא להתפזר. וכמובן לא להשתרמט יתר על המידה כי יש לי נטיה לטינופת על סטרואידים.
אין כמו משבר קיומי טוב לדחוף אותך למערת השטויות. החיים עוברים חולפים ואת פשוט רוצה שיזיינו אותך לאבדון.
כי מה יש לחכות. כל יום שעובר לא חוזר. ואני רוצה לחזור להזדיין. שגרת זיונים. לא משנה שום דבר. יש מישהו באופק. אין מישהו באופק. עובדים על יחסינו. לא עובדים על יחסינו. אבוש מסתכל לי בסטורי. אף על פי שאבוש מסתכל לי בסטורי. בכל מקרה. צריכה זין. וכל הדברים האחרים יסתדרו מסביב לזה. זהו.
יגעתי ומצאתי. טינדר שלום. מאטש עם ילדון. כמה משפטים עוברים לוואטסאפ. מתכתבים. מדברים בפון. מה יש לי לעשות עם ילד בן 29? מה יש לנו במשותף? ובכן. חשבתי על זה שניה והגעתי למסקנה - שמה שמשותף לשנינו הוא שאנחנו רוצים להזדיין. מספיק טוב. אחרי שישה ימים של זיוני שכל אני מחליטה להגיע אליו הביתה. ואם הוא ירצח אותי. כפרה. או כמו שלנה דל ריי שרה - אם הוא רוצח סדרתי זה לא ממש משנה כי אני גם ככה עצובה 😂
מגיעה, כמו השרמוטה שאנוכי. יושבת בסלון ביישנית וקפוצה כי מה לעשות לא נולדתי זונה. רק הפכתי לכזאת. הוא היה חמוד ומנומס ונעים והשרה ביטחון. היה קצת מוזר. כי. סיטואציה מוזרה. את מגיעה לבן אדם זר הביתה בשביל להזדיין. כמה דקות אחרי שקשקשנו הוא זרק אותי על הספה. איזה ילד זה. גבוה וחזק. איזה ידיים לופתות ואלימות. ואני נמסה כמו השלולית שאני. קח אותי לחדר השינה. עכשיו, אני שבורה מהאימון ביום רביעי וכל הגוף כואב וכחולים מהמכות. בבוקר הייתי אצל הקוסמטיקאית שעשתה לי שעווה בכוס. בקיצור. שבורה בכל אופן אפשרי. לומר שיצאתי משם נכה זה בלשון המעטה. בקושי הגעתי לרכב. בדרך החוצה הוא שואל אותי - לא השארת כאן כלום? כן. את הכבוד שלי. והלכתי.
הרבה זמן לא זיינו אותי ככה. באלימות לא מתונה בכלל.
ובעוד אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי מהשטויות שאני עושה (ללכת לבתים של זרים להזדיין איתם ועוד דברים שהשתיקה יפה להם), סוף סוף ישנתי. הרבה זמן לא ישנתי כמו שישנתי אתמול בלילה. אשכרה ישנתי. טוב. וחזק. המוח סוף סוף התנתק.
אני צריכה להקשיב לעצמי. ולא לנסות לשכנע את עצמי שאני צריכה להיות אחרת. זהו. אין פואנטה. או משל.
אני מבינה למה אני רוצה לגדול ולהתפתח ולהיות יותר טובה. תמיד. זה ראוי לשבח. אבל לקחת את המהות של מי שאני, בתור בן אדם ולחיות בהכחשה לא מתונה בנסיון להתאים את עצמי לאיזה מודל פרווה. בא לי להקיא מעצמי. מצד שני. יש מקום למתינות. וקצת חוקים. כי. גם להיות דגנרט צריך לדעת.
