לא יודעת אם אמת או שקר. אם אבא ממציא דברים בשביל לגרום לי ״לשחרר״ אבל הוא מבקש שאשב. שהוא רוצה לדבר איתי. מתחיל לדבר על אחותי הקטנה. שמאז יום ההולדת שלי הפסקתי לדבר איתה. ״שיחררתי״. כי לא התאים לי חוסר ההלימה בין איך שאני אליה לבין איך שהיא כלפי. וביום הולדת שלי זה התפוצץ. אני התפוצצתי. ומאז אני יתומה. בכלל. ביום ההולדת עשיתי נקיון. והסרתי (שלא באופן רגיש או נעים) אנשים שלא חשבתי שמתאימים להיות בחיי. בינהם, שתי אחיותיי. אמרתי את שעל ליבי. מאחת בכלל לא קיבלתי תגובה. ומהשנייה, קיבלתי תגובה מתנשאת על גבול הגזליטינג. אמרתי תודה וביי. בלב כבד. בעיקר בגלל שהייתי חייבת לשחרר את הפנטזיה שבה אני ואחיות שלי בקשר אוהב ותומך. בקיצור. אבא מבקש שאשב ומתחיל לספר לי שהוא רואה את אחותי יושבת ברכב. בוכה. וכשהוא שאל אותה על מה ולמה היא שיתפה אותו שזה בגלל שאנחנו לא מדברות. עכשיו נזכרת לבכות? חודשיים אחרי יום ההולדת שלי (והפיצוץ). אמרתי לאבא שלי שאני לא מבינה את ההתנהגות הזאת. ששיתפתי את מה שכואב לי ולא נעים לי ובתגובה קיבלתי התכחשות והאשמה. אז בשקט וויתרתי. אז אמא שלי, מרחוק מחליטה לצאת בצעד אמיץ ולהגיב - ״תלכי קדימה, תשחררי. תשכחי ממה שקרה בעבר״ הסתכלתי עליה ואמרתי לה - ״תלכי לעזאזל״ והסתערתי החוצה. רועדת ובוכה אני שואלת את עצמי אולי אני באמת דפוקה. יש מצב שזו אני. כן. כן. בהחלט. אני הדפוקה שלא יכולה או מסוגלת או רוצה לשחרר. או לשכוח. את כל החרא שמאכילים אותי. איזה מין בן אדם אני שלא מסוגל לסלוח. לשכוח. להתקדם. איזה חמורה מזדיינת בלתי מתפשרת. שומרת טינה כאילו הייתה ספר תורה שעבר בדורות.
תמיד אני צריכה לסלוח. לשכוח. לוותר. כי אני הגדולה. הטובה. החכמה. השלם את החסר. בעיקר בגלל שאני פאקינג סמרטוט שמרשה לאחרים לדרוך עליה ועוד לבקש סליחה שהייתי בדרך.
ועכשיו. אני לא רוצה. זו הגבעה שאני רוצה למות עליה. בקול רם. בתופים במחולות. אני לא רוצה לשכוח או לוותר.
אני לא רוצה להתחשב באף אחד יותר. כי מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזרו אליו. אין לי כוח לקלישאות. נמאס לי מהאונס הקבוצתי הזה. אני מתחילה להאמין שאני לא בסדר.
אני לא יכולה לנשום.
