המוח בערפל. כל כך הרבה דברים קורים. הכל בתנועה.
בזמן האחרון כשאני צמה הקורטיזול עולה לי ואני הולכת לישון מוצפת בחרדה מתעוררת מחרדה. כאילו מישהו הכניס לי דלי של אפינפרין לתוך הלב. יקיצה דוחה של מוות מתעתד. הלימודים, אין לי מושג מה אני עושה ומי אני חושבת שאני. אני לא יודעת אם אני יכולה לעשות את זה. הילדים, גדלים. אני לא מעניינת אותם יותר. חשבתי שזה יהיה נהדר כי הם עסוקים בעצמם אבל זה די מדכא ועצוב. הילד - הוא בסהכ ילד. אני באמת מעדיפה גברים בוגרים. בשלים. מעניינים. שמעניינים אותם דברים אחרים חוץ מלהשתכר בסופ״ש ולזיין כמה שיותר כוס. אבל יש לו זין יפה וממלא. והרבה פוטנציאל לזיין טוב. אבוש משחק אותה לא מקנא אבל אני יודעת שהוא מת לזיין אותי להשתין עלי ולגמור בתוכי. במיוחד אחרי שהוא מבקש פרטים על הזיונים עם הילד.
שבוע הבא אני הולכת לטיפול עם הגרוש. זה יהיה כייף. אני בוכה מעכשיו. הכל עולה לי וזה משתלט עלי.
שום דבר לא ברור. המאניה של הדייטינג והזיונים לא באה לי בטוב.
אני על טייס אוטומטי (ובקרוב תרתי משמע) המוח בערפל אני בחרדה תמידית. לא מבינה איך אנשים מתפקדים ככה.
אני לא מרגישה שום ביטחון. הכל הפוך באוויר. משתנה.
אני צריכה את אבוש בתוכי. כמה התגעגעתי אמאלה. אני לא יכולה לחכות לפגישה. לאורגזמות. לדמעות. כמה אני אוהבת את הטמבל הזה אלוהים.
