איך פעם היינו אומרים כשאת תהיי בת 40 אמא, אני אהיה בן 14. ובכן. מצמצתי. והגעתי לגיל 40. כל הקלישאות נכונות (ועל כן הן קלישאות). עם השנים הכל נראה אחרת. הפרספקטיבה משתנה. לגמרי. ואני לא מבינה איך אנשים פשוט חיים להם בעולם בלי חצי מחשבה שהכל תכף נגמר. שהכל נגמר בכללי.
מה זה 40? את רק מתחילה לחיות. לא. 40 זה כבר כמעט חצי חיים (אם להתחשב בסטטיסטיקה). ואמנם מנגנון ההגנה עובד היטב עם הזמן הוא מפסיק להיות הרמטי. ושם נכנסים החרדה הפחד והבדידות. כל עולם הצל נוזל קמעה באופן בלתי מורגש עד שאת עולה על מהמורה גדולה ושם את מבינה שאין לך מספיק אוויר בהכחשה. ואת מתחילה להשתולל. כמה הכל זמני. כמה אנחנו שבריריים. שעוד רגע (מצמוץ, כן?) ההורים לא כאן. שתכף מתחילים למות מסביב. פתאום יש לך סטטוס משקיף ואת רואה איך הכל מתנהל מהצד. ואי אפשר שלא לתהות. ואי אפשר שלא לפחד. אני חייבת לגמור על הזין של אבוש לפני שהכל נגמר. כן.
זהו.
