יש משהו סטרילי בהתרסקות טוטאלית.
הדם מתנקז מהגוף. האוויר - לא נכנס ולא יוצא. את שוכבת כמו כלב דרוס ביום חם. והעולם כמנהגו נוהג (תרתי משמע).
לפני שבועיים חוויתי אירוע רגשי מאוד קשה. וככזה, התסמינים התבטאו בכמה אופנים פיזיולוגים שונים. שכללו, קשיים בנשימה. שיעול של שחפת. כיווץ וסחיטה של המעיים ודמעות שיצאו מכל סנטימטר בעור. ברגע הספציפי הזה ידעתי שאני חולה. המערכת החיסונית קרסה. ונשאר לי להגרר מהשיער לתוך קריסת מערכות טוטאלית. ביטלתי דברים. ניסיתי לנוח. ובלנוח אני מתכוונת שאמרתי לעצמי, אה יש לי זמן פנוי אתחיל לנקות את הבית. הילדים בחופש. אז איזה חופש יש לי. הכלב המזדיין. והגרוש. שמנסה בכל מאודו לעשות עלי שרירים.
אני לא יודעת איך קוראים לי. או איזה יום היום. או איך אני מצליחה ללכת ללימודים. להשתזף (מדי פעם). או לתפקד (במינימום של המינימום). כי אני בוכה כל היום. כל יום. בלי יוצא מהכלל. נראה לי שזה השלב הסופי של הסרת ההכחשה. והעמידה הבלתי אפשרית בתוך אש המציאות. אז. לא כייף לי. בלשון המעטה. אבל אני מרגישה שינויים. בבפנוכו.
כאילו. אחרי המכבש. כשלא נשאר שום דבר ואף אחד. חוץ ממני.
אז חוץ מלתכנן את המוות שלי כל שניה של כל דקה ולרחם על עצמי כי אני בהחלט מסכנה (בהחלט מסכנה), אני מרגישה שנשארתי אני. רק אני. בחדר הריק הזה שנקרא החיים. ופתאום אני מול עצמי. בלי כל הרעש והפייק שמסביב. סטרילי. לא יודעת למה המילה הזאת עלתה לי. הכל מרגיש סטרילי. כמו אחרי פצצת אטום. אולי התלישה האלימה הזאת הייתה הכרחית. אני מרגישה ונראית כמו המוות עצמו. ומי יודע. אף אחד לא יודע. גם בחיים לא דמיינתי שאהיה היום איפה שאני היום. מכל הבחינות. אז מי יודע. לאן הביוב הזה יובילני.
ובינתיים. תורידו אצבע מהמקלדת. אני אובדנית קצת יתר על המידה. זה מתבקש לנוכח הנסיבות. אבל אין לי כוונות לפגוע בעצמי במן הקרוב. בעיקר בגלל שאני גרועה עד גרועה מאוד בתכנון משימות וישומן. אז תודה להפרעת הקשב הקשה. ששמעתי אגב שהפרעות קשב קשורות קשר ישיר לאופן הנשימה שלנו. או יותר נכון, לאי יכולת לנשום באופן מספק. ותראו איזה יופי זה מתבטא כאן. הפרעת הקשב. התחלתי לדבר על אובדנות. והנה ברוך השם אני מדברת על פודקאסט שקשור בנשימה. ובכן. שבת פאקינג שלום 🕯️ 🕯️
