אחד הדברים שהכי קשה לי איתם בעולם זה כשקורה משהו במערכת יחסים ואין לזה שום התיחסות. נוּל. התעלמות טוטאלית. כאילו לא היה ולא נברא. זה מחרפן את המוח. וגורם לקצרים רבים. תקראו לזה גזליטינג. חוסר יכולת להתמודד עם מה שקרה. מה שבא לכם. הגרוש היה עושה לי את זה באופן קבוע. היה קורה משהו. קיצוני. והוא היה מגיע אחרי זמן מה. לפעמים אפילו חמש דקות אחרי - ומתנהג כאילו כלום. הכל רגיל. באיזשהו שלב לא יכולתי להתמודד עם זה יותר. כי כמה אפשר להתעלם מעצמך ופשוט התגרשתי ממנו. ולמרות שהתגרשתי ממנו, זה המשיך ועדיין ממשיך. ולא באמת צריך ללכת רחוק בשביל להבין מאיפה זה באמת מגיע בחיים שלי. אבל כן נאלצתי להבין את זה בדרך הקשה (והיחידה נראה לי) של הליכה 40 שנה במדבר ההכחשה. שתודה שהייתה שם להגן עלי מהמציאות הפיסיכית שממנה באתי.
זה משהו שקורה במשפחה הגרעינית שלי. כל הזמן. נתחיל בהורים שלי. שאין להם שום יכולת להתיחס לדברים קשים שקרו/קורים אז הם פשוט מתעלמים עד שהם חושבים שעבר הזעם ואז הם מתברגים לחיים שלך כאילו כלום 😑.
ואם חשבתי שרוב העבודה שלי היא מול ההורים, טעיתי טעות אנוש חמורה. הכאפה שאני אוכלת מאז יום הולדת 40 קשורה דווקא לאחיות שלי. שאיך לא, הינן השלוחה הישירה של שני הליצנים הראשיים.
היה פיצוץ גדול ביום הולדת שלי. שלחתי הודעה לוואטאפ המשפחתי על כמה אני פגועה ממה שקרה. ובתגובה, ההורים התעלמו. הלכו על ביצים כמה ימים כאילו הדבר לא נוגע בהם והמשיכו בחיים כאילו כלום. כן עשו תיקון מינימלי להתנהגות שלהם. אבל בלי להתיחס למה שקרה. בלי להתנצל. בלי לקחת אחריות. פשוט סחבו דינמיט מחדר לחדר בתקווה שלא יתפוצץ. והוא התפוצץ מספר פעמים. ועדיין. הם כמו דגים. בשקט עד שעובר הזעם. והוא לא כל כך עובר הפעם. אחת לא הגיבה בכלל למה שכתבתי. השניה הגיבה בהאשמה והכחשה. סליחה שככה את מרגישה. אני לא יכולה לשלוט בפרשנות שלך לדברים.
אז ברכתי אותה לשלום ונפרדו דרכנו. לא לפני שהיא עשתה לי אמבוש בקניון ודחפה לי כסף לכיס כמתנה ליום ההולדת. כאילו כלום. ואת הכסף הזה דחפתי לה בחזרה. בלא תודה. שלא הגיוני לי לקבל ״מתנות״ ממי שלא מתיחס אלי או למה שאני משתפת.
מאז היא מסתובבת ״בתחושות קשות״ שכאילו מעניין לה את הכוס שאני לא בקשר איתה.
האחות השניה (שבכלל לא הגיבה או התייחסה למה שכתבתי בוואטסאפ המשפחתי), בתגובה להזמנה לבת מצווה של הבת שלי ענתה - לא יכולים להגיע. אנחנו בחופשה. לא שלחה שום דבר ולא התעניינה. ועכשיו ביום הולדת של הבן שלי שלחה - מזל טוב לבן שלך. תמסרי לו מזל טוב מאיתנו. בתוספת אימוג׳ים מחליאים. לא טרחתי לפתוח את ההודעה. כן מסרתי לבן שלי את איחוליה הלבבים.
ובל נשכח את אבוש. שכל הזמן היה אומר לי. את מוקפת נחשים. והסתבר להיות אחד מהם. גם הוא מחכה בלי להתיחס למה שקרה או לרגשות שלי. מחכה ומשתחל בחזרה לכוס שלי. לראיה, הודעה שקיבלתי היום מאבוש שתפור איפשהו בחופשה משפחתית בלונדון.
בקיצור. עשו לי. לקחו לי. אוי אוי אוי. אני כמובן חלק אינטגרלי בחוסר תפקוד הזה. כי אני מקבלת את זה. מתנהלת מול זה. מוותרת וממשיכה הלאה למען שימור המערכת הרקובה. אבל יאמר לזכותי שלא הבנתי את התבנית הזאת. לא נפל לי האסימון. ולכן הייתי משתתפת על אוטומט. או כמו שדוקטור פיל אומר
You can’t change what you don’t acknowledge
אז יאללה. אני באמא של ה acknowledge מודעות אקוטית בלתי מתפשרת. וזה משאיר אותי על כלום. משמע. אני לא בסדר עם אף אחד. כי אני לא מוכנה יותר לאופן התנהלות הזה. ולא נראה שמישהו עושה מאמצים להתיחס. אז ככה בא לי למות בלבד הסטרילי הזה שלי. כי הוא מחקה את כל הילדות שלי. כי גם כשניסיתי להתנגד לזה בילדות קיבלתי בומבות של יאללה תשחררי. תשכחי. תעבירי הלאה. תפסיקי לשמור טינה. לא מתנהגים ככה
אז. לא.
וגם. בכל הסיפור הדפוק הזה אני מבינה כמה הבדסמ היווה ועדיין מהווה שוט הלקאה עצמית. כשהייתי ״קטנה״ הייתי חותכת את עצמי. מקיאה. נושכת את עצמי עד זוב דב. וכשגדלתי, למדתי ליבא את התליינים שלי מבחוץ. וגם עכשיו. בכל הג׳יפה הרגשית שאני עוברת. ומרגישה כל כך הרבה אשמה וזעם. והדבר היחידי קורץ לי (חוץ מקבלה של מוות ברמזור) הוא לקבל מכות והשפלות בהקשר של מין. להשקיט קצת את המערבולת הרגשית. לקבל מכות כי מגיע לי ממש. על ההתנהגות הדוחה הזאת שלי.
הדלקתם נרות שבת? 🕯️🕯️
