את ספר הזכרונות שהיא כתבה מצאתי בחנות יד שניה. לא היה לי מושג מי היא. פתחתי את הספר בעמוד הראשון ואחרי קריאה של כמה שורות. החלטתי - שכן. ואמנם הספר רק מאתיים עמודים. לקח לי מלא זמן לסיים אותו. ביום שישי ישבתי להשתזף על המרפסת אחרי לילה לבן שכלל שיעולים קשוחים שלא נתנו לי לישון. מרוסקת פיזית ונפשית. התמסרתי לשמש. הוצאתי שלושה ספרים וביניהם את הספר של גברת ליר. הספר נכתב על ידה. והאמת שהופתעתי עד מאוד מהאופן שבו היא בחרה להציג את עצמה לעולם. בלי פילטרים. כל האמת בפרצוף. דברים שאנשים לא מודים בינם לבין עצמם הציפו פרקים קצרים אך מרתקים.
הפרקים האחרונים גרמו לי ליבב. אני גם ככה במצב רגיש אבל משהו בכתיבה שלה. בכנות. בפתיחות. בפגיעות. פשוט לקח אותי מעבר לקצה. כל הספר אני מרגישה שבסופו יתגלה לנו איך היא התאבדה. מכיוון שכל החיים שלה היא כיוונה לשם. כולל נסיונות רבים. איזה חיים. ואני כבר מוכנה להשלים עם העובדה שכל מי שאני אוהבת (מעריצה יותר נכון) אובדני ובסופו של דבר גם מתאבד, וגם היא תהיה עוד אחת לאוסף המלנכוליה ששברה את האדם. אבל בהגיעי לסוף הספר אחרי תיאורים מצמררים של מי שבאמת חשב על זה לפרטים, אני מגלה שהיא מתה מסרטן השד כשהיא זקנה. ולא מידי עצמה. שזה לכשעצמו נס. מה שבאמת הכי הפליא אותי זה החיים שהאישה הזאת חיה. כשהיא כל הזמן רוצה למות באופן פעיל.
