שלושה שבועות ללא הילדים. הם שבים הביתה ביום שני. לא ברור לאן הלך הזמן. ואיך אנחנו כבר כמעט שם.
חשבתי שיהיו לי הרבה מסקנות בהעדרם. מסקנות מפלחוֹת ומנפצות חיים. על איך זהותי וחיי כרוכים בתפקידי כאמא. ואיך העובדה שאני מגדלת אותם לבד די הורסת אותי. ולי. וכל השקרים המדהימים שהאבסתי על עצמי. שחלילה לא אתנגש במציאוּת. ובכן. הגעתי למסקנה. אחת. בלבד. והיא. שאני פשוט דפוּקה ובחמש עשרה השנים האחרונות פשוט האשמתי את נישואי (הכושלים) ואז את הגירושים ואח״כ או בעצם מאז ומעולם את היותי אמא. יחידה במערכה. פייר. היה מאוד קל להאשים את הכל ואת כולם בחוסרים שלי. בדפקוֹת. בדפיקוּת. קשה לי כי (השלם את החסר). רע לי (השלם את החסר).
נראה לי שהייתי יכולה להסתדר בלי השיעור הזה.
אף אחד ושום דבר לא אשם? אני פשוט דפוקה כי אני דפוקה על דעת עצמי ובזכות עצמי?
למישהו יש מנת כחש? אני ממש ממש אבל ממש צריכה איזה חמש.
