מזועזעת עמוקות.
טובעת בחרא של עצמי גמורה עייפה אך מצליחה להביא את הילדים לבית הספר בפאקינג זמן. אפילו לפני הזמן. בטלפון עם האמא של החברה הכי טובה של הבת שלי. מדברות על שטויות ואז היא משתפת אותי שבמאי היא אובחנה בטרשת נפוצה. היא בת 37. אמא לשלושה ילדים. אני לא יכולה להתמודד עם זה.
כבר כמה שנים אני רואה חבר פיסבוק מתדרדר עם המחלה הזאת. כבר לא יכול לנשום בכוחות עצמו.
אם יש דבר אחד שהכי מפחיד אותי בעולם הזה, זה זה.
בראש השנה של שנה שעברה הלכתי לעשות ביופסיה. אכלתי סרט על החיים והמוות. בסופו של דבר זה היה שפיר. אבל איזה יום כיפור היה לי. הדרמה. הציפיה. הפחד. הדמעות בכל פעם שהסתכלתי על הילדים.
לפני כמה שבועות אבא סיפר לי על בן דוד שלי, שקיבל את המחלה של סבתא שלי (עניין תורשתי) והוא רק בן 50.
שנה שעברה (איך כבר פאקינג שנה?) מתה לי חברה קרובה
מסרטן.
מי ידע שיהיה לי כל כך מפחיד למות צעירה? עם כל האבדנות והדיכאון של החיים על החיים.
זהו.
פאקינג מפחיד לי.
