הכל מרגיש כל כך דפוּק.
שום דבר לא הגיוני.
אני עייפה. שבורה. שרופה. לא ישנה. בלחץ אטומי. כל הזמן.
הסתכלתי שניה לאחורה, ומה לא עשיתי בשנים האחרונות.
קורות החיים שלי, נראה לי שרק שם הוספתי דפים שלמים של הישגים ותעודות ועוד ועוד ועוד.
עם כל הדכאון שלי, קמתי כל יום (נכון שלפעמים לא קמתי. אבל בעיקר קמתי), טיפלתי בילדים, התאמנתי, בישלתי, ניקיתי, עשיתי כביסה, והלכתי ללימודים. כל הזמן לימודים מזדיינים.
הוצאתי את התחת שלי מהבית, הלכתי עם הדיכאון. כשהוא דוהר לעברי עם טוֹנוֹת בקרונות. ואני מולו עם איזה אמונה עיוורת שהנה עוד רגע הכל משתנה לטובה.
אסור לי לבכות. (אבל אני בוכה כל הזמן).
כי על מה? החיים שלי ״דבש״
הכל נהיה יותר ויותר קשה ומורכב.
מה לעזאזאל אני עושה?
הלכתי נגד עצמי. הוצאתי את עצמי מהבית. מהאיזור הנוחות. עשיתי ועדיין עושה את כל הדברים שלא חשבתי שאי פעם אעשה.
עשיה. חברה. משמעות. אין לי זמן לסגת. לא מהעולם. ולא לתוך עצמי. אין לי זמן להיות באוֹבסס על שום דבר. אני כל הזמן בפאקינג תנועה. כביכול זה אמור להיות הפתרון לדבר הזה.
וכבר לא בא לי למות בקוֹל רם. רק בלחישות ורק כשאני באמת בשקט.
כביכול. אבל לא נראה לי שזה באמת עובד.
או. שזה עובד מצויין - ואני לא יודעת מה לעשות עם החיים בפורמט כל כך שונה.
אני מוצאת את עצמי אומרת בראש - את יכולה להפסיק את כל זה. מתי שרק תרצי. זה בידיים שלך. את לא חייבת להמשיך (עם הטירוף של העשיה). את יכולה להפסיק את הכאב. בכל רגע.
הרי בכוונה סידרת את הכל ככה - שאת לא חייבת שום דבר לאף אחד. אפילו לא חייבת טלפון ו/או הסבר. פשוט יכולה להעלם לתוך המיטה שלך. לספרים לתקליטים לדמעות לחושך.
אני לא יודעת למה אני עושה את מה שאני עושה.
אם מה שאני עושה נכון. לי. או. בכלל.
אני עצובה וכועסת. אבל רק מתי שיש לי זמן.
ואיך כל הפאקינג עשיה הזאת לא כיבתה לי את הדיכאון.
למישהו יש מטף?
