פעם הייתי מאוד רעבה. בגלל שהייתי מרעיבה את עצמי, ואז בולסת וכתוצאה ישירה מהבליסה - מקיאה את עמקי נשמתי.
הייתה שנה שזה הגיע למצב קיצון. הייתי מקיאה את הכל ללא יוצא מהכלל. וחייתי על אדים. כל לילה הייתי עוצמת עיניים בפחד שהלב שלי פשוט ייעצר. לא עצר הבן זונה. מפה לשם. עברתי עם הבולימיה הרבה שנים אבל בסופו של דבר מצאתי דרכים אחרות להתמודד עם החרדה שלי. וגם, כל הסיפור הזה עם האוכל אצלי עבר הרבה טרנספורמציה. כמו גם הגוף.
בשנים האחרונות גיליתי את הצומות ואין מאושרת ממני. ניסיתי הכל בכל ווריאציה ומצאתי מה עובד בשבילי.
בהתחלה כשהייתי צמה, הייתי מסתכלת על סרטונים של אוכל ומזילה ריר. נורמלי לחלוטין. אבל עכשיו, אחרי שעניין האוכל התאזן בשבילי. וכמוהו גם הגוף. אני צופה בסרטוני אוכל ופשוט בא לי להקיא. לא בקטע בולימי. בקטע שזה מגעיל אותי ולא מעורר בי שום חשק להכין לעצמי צלחת. לפני כמה שבועות קניתי שקית צ׳יפס. חשקה נפשי. היא עדיין זרוקה אצלי במטבח. אני מסתכלת עליה. היא עלי. וזהו.
וגם, אמנם בזמן האחרון אני לא מי יודע מה שומרת או מתעמלת, הרגשתי שהצטמצמתי כשאבוש העיף אותי מצד לצד, תפס לי את הטוסיק (שהרגיש קטן כמו פעם) עם הידיים הענקיות שלו.
בכלל, הרגשתי פיצית לעומתו. הוא כמו הר. ואני כמו נמלה קטנה. בכל זאת לא גבהתי מאז כיתה ד׳.