יום מפגר. לקחתי את הילדים לבית הספר. חזרתי הביתה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לאכול? לנקות? לקחת את הכלב לטיול? לישון? הוצאתי את היומן והתחלתי לכתוב בו. החלטתי לאכול. טחנתי קלוֹת והתרציתי. כמעט.
נכנסתי להתקלח. תחזקתי את השיח למטה וגילחתי את הרגליים. ניקיתי את התחת טוב טוב. ביני לבין עצמי מלמלתי שאולי אני עייפה מדי למה שאבוש מתכנן לנו. אבל המשכתי בקירצופים. ניגבתי את עצמי. סידרתי את השיער. וויתרתי על האיפור כי. בשביל מה? לא התחשק להיות מרוחה בשחור.
נסעתי לאסוף את רשימת הפריטים שאבוש ביקש. בינהם - באט פלאג.
פספסתי את הפניה חמש פעמים וכבר חשבתי לוותר. בסוף הצלחתי.
נכנסתי. קניתי. יצאתי. ועשיתי את דרכי למלון. אבוש נכנס מחויך ונכנס לי לפה בלי קשקושי סרק. ביקשתי ממנו שיגרום לי לבכות. מכאב. והוא ממש ממש השתדל. אבל בסוף וויתר. כי אני זונה עם סף כאב סובייטי. והוא גדל שלא להרים ידיים על נשים. אבל. נו. עבר הרבה זמן מאז שעשיתי סשן אלימות.
זה מביך. שתוך חמש שניות מההצלפות על העור החשוף נזלתי על האצבעות של אבוש. אבוש גדול וגבוה. אני מטר וחצי. הוא מטר תשעים. מאה קילו. ריתק אותי למיטה ולא הפסיק גם כשצרחתי. אבל נאלץ להפסיק בגלל הצרחות שלי לפני שהגעתי לנקודה של הדמעות. הייתי כל כך קרובה😆
אז התחלנו שוב. הפעם הוא החזיק מגבת מסביב לפה שלי. וצרחתי לתוך המגבת. הוא לא יכל לשמוע אותי צורחת יותר. והפסיק שוב פעם לפני הדמעות. ממש חיכיתי וציפיתי לדמעות. להיי. לספייס.
שכובים פרקדן, שאלתי את אבוש מה פשר החרמנות והזמינות שאינם אופייניים לו. והוא התחמק והתחמק ואז הודה, שמקוֹר המוות מנקר לו בצוואר (וואלה!!! גם לי 😂) ושהוא מרגיש שאלה השנים הטובות שלו. והוא עכשיו באמוֹק. לחיות. להזדיין. ולמלא אותי בזרע. ובכן. מה הסיכויים ששנינו, בהבדל של 17 שנים אחד מהשני, מצטלבים על אותו פאקינג קו. מוזר? קצת. אבל אני לא מתלוננת. בין לבין הוא מספר לי שהוא רוצה לצאת לפנסיה מתישהו בקרוב ומשתף אותי בתוכניות שלו לפרישה (מהמשרה, לא מעבודה). כן אני שוקל לעבור למדינה אחרת. מה? מה? מה אתה אומר? הדמעוֹת. באו בזמן הלא נכון. אבוש. בבקשה אל תמות. ובבקשה אל תעזוב. אל תדאגי, אני אבוא לבקר אותך לפעמים. בן של זונה. אני לא באמת עוזב. נו. יש לי בן 12. אבוש ❤️
וגם. אני לא יכולה לשבת. אני מרגישה כמו בתולה בת 15. הצילו.
