הפך לנושא הבלוג לאחרונה. יאללה. נזרום עם הפיגור. נתחיל עם המחזור שהחל לטפטף בעודי בבית הכנסת. הללויה. אין כמו ללכת לבית הכנסת בשביל לגלות כמה את שונאת אנשים. אחרי בית הכנסת לקחתי את הילדה לחברה. ובמקום לחזור לבית הריק כי הבן בכלל בטיול מיום חמישי, החלטתי לקחת את עצמי לקפה. נסעתי ונסעתי. ואז הלכתי קצת בגלל אילוצי חניה. נכנסתי. התיישבתי. הוצאת יומן. עט. ספר. בינתיים אנשים יוצאים נכנסים עושים פאקינג רעש. אני שונאת אנשים. אבל גם כל כך צריכה אותם מסביב.
אני לא מפסיקה לחשוב על אבוש אונס אותי. גמרתי במקלחת לפני שיצאתי מהבית. מקווה שאלוהים מקשיב לתפילות שלי. כי לאחרונה אני מוּסחת. אבל ממש. מפה לשם. אכלתי את הרגשות שלי. פיייייי. דוחה לי. בנשמה. ובבטן.
רכבת ההרים הרגשית לקחה אותי לשמיים. סהכ היה יום נעים. אבל לקראת הערב התרסקתי. דמעות. בקושי ראיתי דרך הדמעות בדרך הביתה. מיליון מחשבות. בעיקר שנאה עצמית. רחמים עצמיים. אבדנות (הרגילה רק על סטרואידים עכשיו בגלל ההורמונים). ואז עלה בי רעיון גאוני. במקום להתאבד, למה שלא אעשה משהו שתמיד רציתי לעשות אבל פחדתי?
כן. סיכונים. מיליון. אבל זה עדיף מלהתאבד. כי מה אם זה יעבוד? ☺️
מרגישה ממש ב midlife crisis
בקיצור. נמאסתי על עצמי ברמה אחרת.
